והעיר מתוזמנת עכשיו,

החום של הגוף מחפה על הסתיו.

והגשם נמנע מלרדת,

הוא זורק עוד טיפה כבדרך אגב.

והלב שדוהר במורד הרחוב

הרטוב מזיעה, שוב מקשיב לך.

זוהי את שנתת לו סימן

לעצור את הזמן,

ואולי להמשיך כך.

לא את לא עיוורת,

את פשוט לא רואה

את כל מה ששרפת לו הערב.

שוב לבשת את פני המסכנה.

את בכלל לא זוכרת.

מה נשאר

מכל מה שהיה לך,

מכל מה שהייתם ביחד.

איך נגמר,

השתיקה של ההלם תלויה בחשיכה.

והעיר מיותרת עכשיו,

היא פשוט מזכירה איך אבד לך הקצב.

ואת שוב מקווה שנשכב,

הוא צלצל ושכח,הוא זרק לך עוד עצם.

כן , זו את מסתובבת היום במיטה,

צורחת לאל שיסביר לך.

מנסה שוב לחוש את המקום הנפלא,

אך זה רק הסדין שיסביר כך

כן, את שוב זוכרת,

וכבר לא מבינה,

מי שולט בסיפור ובקסם.

איך את מאבדת את כל מה שהיה,

ולבד שוב נשארת.