הנה זה מתחיל, חמש דקות של נסיעה. הנהג פתח את הדלת. אני נמצא איפשהו מאחור, צמוד לחלון, התיק על הכסא לידי. הרי אין סיבה שמישהו ירצה ללכת עד סוף האוטובוס כדי לחפש מקום. והנה המרוץ מתחיל: 3 מועמדים עולים לאוטובוס. גברת מבוגרת, בת כ- 63, מלאת מרץ, מלאת שמחת חיים, ומלאה בכלל. היא, גברת מבוגרת, פוסעת קלות (עד כמה שניתן לפסוע קלות מבחינתה) ומתחילה לבצע את התהליך האיום של האלימינציה. אני מסתכל בחשש... היא בוחנת גברת צעירה בת 32 שמדברת בסלולרי, וסביר להניח כי לא תגיב אם תקים מאחז במושב לידה. נכון, יש עוד מושב כפול אחד פנוי בתחילת האוטובוס, אבל היא פסחה עליו במחשבה ש"בטח בהמשך יש עוד...", והרי באוטובוס לא הולכים לאחור. כאילו בחטף, ללא תשומת לב מיוחדת, הניחה גברת מבוגרת את ישבנה במושב שליד הגברת הצעירה, והאמת, שגם במושב של הגברת עצמה. עכשיו כבר לא יכלה להתעלם, לכן הפנתה מבט מאיים לעבר גברת מבוגרת. פחות אחת. הבא עלה נוסע בעל חזות מזרחית. אני לא גזען, ואין לי בעיה עם בני אדם ללא הבדל דת, גזע, וארץ שאליה ינסעו למסע שורשים, אבל... במצב הבטחוני יש לבדוק כל מקרה לגופו, כך אומרים. אני, את המקרה הזה, לא רציתי לבדוק לגופו, הוא נראה בעל פוטנציאל נפיץ. הפעלתי את הסורק המשוכלל שלי: "להקשיב אם הוא מדבר עברית, ואם יש לו מבטא" הבחור שותק. "האם יש לו מודעות אופנתית ברמה של 6 בסולם 1-10?" הבחור לבוש באנטי-מותגים. "האם יש עליו אמצעים ויזואלים בעברית?" יש לו חופשי חודשי, ונדמה לי שגם "כללית מושלם" - אבל זה לא אומר כלום. "האם הבגדים נראים כמשאירים מקום לחומר נפץ?" הוא בהחלט הלך עם בגדים רפויים. "האם הוא עצבני? האם הוא מסתכל בחשד לכל הכיוונים?" לא הוא ממש רגוע. הוא בטח מסומם! סוף העולם קרב, רוצו על נפשותיכם, לנטוש את האוטובוס, פ-א-נ-י-ק-ה! צלצול סלולרי. "הו אלוהים," חשבתי לעצמי, "הנה הוא מקבל את הוראות ההפעלה, או מפעיל את הסלולרי שמפעיל את המטען..." "אהלן אחי, מה המצב איתך גבר?" SALVA MIA. המחבל הוא בסה"כ פרסומת מהלכת ל-ESCAPE, ואין סיכוי שיתפוצץ. הרי איזה מחבל אומר "גבר, אחי"? הרגשתי הערכה כל כך רבה אליו, שייחלתי שישב לידי מתוך הערכה ורגשות אשמה על ההפללה המהירה. והנוסע האחרון, הנער שחזר מאימון. הוא נראה כמו פחית קולה מפרסומת: אדום, עם אגלי מים נוטפים מכל עבר. חוש הריח התחיל לעשות ספקולציות. ניסיתי לסדר לו מקומות ישיבה ליד כל אחד מהמועמדים האחרים. (אלו שישבו בכיסא כפול ולא מצאו שותף) הוא התקרב...חשבתי לעצמי - זה הזמן להתמתח, כך אני אתפוס יותר מקום בצמד המושבים ואקשה עליו לבחור במושב שלידי. אך מצד שני, כך אמשוך יותר תשומת לב, ואז בטוח הוא ירצה...אלוהים הריח! קמתי לכיוון הדלת. מזל שאני יורד בתחנה הבאה...