מילים מיטיבות לתאר רגשות, היא מספרת. מילים מיטיבות להיות מפוזרות. מחייכת חיוך אדמוני ומנומש, שמשאיר סימני דם קטנים על שפתיים סדוקות. כשהיא צוחקת צחוקה מתגלגל, נישא עם הרוח, עוטף את כולם בהרגשת תמימות ילדותית נהדרת. ילדה של בועות של סבון, הם קראו לה. והיא הייתה מאושרת. מנפחת בועות גדולות שמשתקפות בהן קשתות צבעוניות, וסוחפת איתה את כולם. איש לא ידע לנפח את הבועות בצורה שכזו. ילדה של בועות של סבון הייתה רק אחת.

מילים מיטיבות לתאר את האושר. לא היה לה דבר מלבדם, בועות ומילים, והיא לא הייתה זקוקה לכלום מעבר לכך. בשעות מאוחרות של לילה הייתה יושבת מול מכונת הכתיבה, לוחצת חזק על כל מקש, שומרת על רווחים ברורים בין האותיות. לעולם לא טועה. אצבעותיה הארוכות והלבנות היו שרוטות בקצוות, וכמו שפתיה תמיד עוטרו בסימני דם קטנים שאיש מלבדה לא ראה. מספרת סיפורים על אנשים מאושרים, על כאב עצום, על פרפרים שאיבדו את הדרך בשניות האחרונות.

והם קראו בשקיקה, וחייכו אלייה בעצב. אבל היא מעולם לא הרגישה, רק מדלגת בין ערוגות של גרניום, ומנפחת בועות של סבון. לא מודעת לכל מה שיש לה, לא רוצה ליפול לעולם הגדול מבועת הסבון הקטנה שלה.

השיער האדום לא הבריק עוד, נמשים הפכו לפצעים. חיוך ילדותי התחלף לו בציניות בלתי נדלית. לפעמים מפריחה לה בועות של סבון בשקט, למרר על מציאות שהייתה. כשבועת החיים שלה התנפצה, איש לא שם לב לשברי אשליות של ילדה מנומשת שפוזרו בכל עבר, לדמעות שדממו וצרבו את השפתיים הסדוקות. אך ניכר בה שהבינה; תסכול, בזבוז, ותמימות אבודה חברו להם יחדיו, מושיבים אותה מול מכונת הכתיבה, לפרק את כל השנאה העצמית למילים ארוכות ויפות, שכולם יחייכו בעצב, ויחכו שתפריח לעברם בועה צבעונית וגדולה. אבל היא ידעה. מילים מיטיבות לתאר רגשות, אך לא את רגשותיה שלה.