אני? אני משבט זבולון, בטוח. "והוא לחוף אניות". כן.

לא יכול לעזוב את הים. לא יכול.

כשהייתי קטן היה לנו בית, מול הים, ממש, כמה מטרים מהחוף. הייתי על החוף כל היום. באמת. הייתי קם בבוקר, רץ לחוף (בהנחה שלא ישנתי שם בלילה) ומיד מתחיל לשחק בחול, ואם היה בוקר חם מהרגיל, אולי הייתי גם נכנס למים. לפעמים שואלים אדם ´איפה גדלת?´, קרי: באיזו עיר. אני - גדלתי על החוף.

אנשים לא יודעים, הם לא מבינים. חושבים שארמון חול זה משהו שבונים בשעתיים ואז הגלים באים והורסים אותו. לא. כשהייתי בערך בן שש, אולי שבע, בניתי מבצר באמת. ארמון הראוי לשמו. שבועיים! שבועיים לקח לי לבנות אותו, לתכנן חדרים, מבואות, מעברים, חלונות, כניסות ויציאות, אפילו דלת אחורית סודית, במקרה של מרד פנימי. הכל היה שם. הוא דרש תחזוקה שוטפת, כמובן, אבל הוא נשאר, עמד. חצי שנה שיחקנו שם. גלים? איזה גל יכל לו לארמון שלי?

אנשים לא יודעים. חושבים שלאסוף צדפים זה תחביב. ´בא לחוף כמה שעות, נאסוף צדפים.´ למה לא? חוזרים עם עשרים צדפים. חמישים מקסימום, אם יש להם מזל. גם לזה הם צריכים יום שלם. לא, לא. לא כך. צדפים זו עבודה. היתה תקופה, פעם, של חודש כמעט, שאספתי צדפים. מכל המינים, מכל הגדלים, מכל הצבעים. צריך לדעת מה עושים, להכיר את המלאכה. אחרי שרכשתי נסיון, לא היה יום שנגמר עם פחות מחמש מאות צדפים. כן! אפילו פנינים מצאתי, שלוש. עשיתי שרשרת לאמא, היא לובשת אותה בחתונות ואירועים אחרים כאלה. אבל לא בשביל זה אספתי אותם. זה היה בשביל הצדפים עצמם. וניקיתי אותם והברקתי אותם ומיינתי אותם. עשיתי אז לבית שריון צדפים. ולא סתם זרקתי אותם אחד על השני. לא. הכל היה מחושב, מתוכנן, לפי צבע, לפי מראה. לא היינו צריכים לצבוע את הקירות, הכל היה כבר דבוק שם. תראו לי עוד בית שנראה ככה. וזה נשאר שנים על גבי שנים. נשאר עד... עד שלא נשאר בית.

החוף. חשבתי שתמיד אהיה על החוף, על הים. לבר המצווה קנו לי סירה. סירת משוטים קטנה, תכולה. צבעה היה כצבע הים, כצבע הרקיע, כצבע כסא הכבוד עצמו. לעיתים הייתי מבלה שעות במים. כמה פעמים, אפילו יום שלם. מזריחה עד שקיעה, ויותר. חזרתי כשהחשיך מאוד. אני מצטער היום על התפילות שלא היו במניין, אבל חלק אחר ממני שמח על הזמן שיכלתי לבלות עם הים. זו אולי הבריאה הכי גדולה שברא הקב"ה בעולמו, ובלי ספק המעניינת ביותר. לפעמים חתרתי, לפעמים נסחפתי. אנשים חושבים שסירה, יושבת על המים, מה הבעיה? אופניים צריך ללמוד. אופניים אפשר ליפול. שטויות. התהפכתי במים יותר פעמים ממה שהילד הכי מגושם נפל אי פעם מהאופניים שלו. לים יש מצבי רוח. צריך לדעת איך להתייחס אליו. מתי להלחם, להתנגד לו, מתי לזרום יחד אתו. זו תורה שלמה, ללמוד לשלוט על הים. האדמה היא מוצקה, לא משתנה, לא זזה. מי שיודע לרכב על אופניים - רוכב, משנה לו מה הטמפרטורה? הוא חושב על רעידות אדמה? כלום. לוקח שנה להכיר את הים. צריך להכיר אותו בכל העונות, להתנסות יום יום בשביל לדעת אותו באמת. ואם תשאלו אותי, אענה לכם בכנות, שגם זה לא מספיק.

לפעמים החזאים אומרים שהים יהיה שקט. איזה שקט ואיזה נעליים! שקט כמו כוורת דבורים עצבנית, אולי. הים תמיד רוחש חיים, מתחת לפני המים. צריך להסתכל, ללמוד, לדעת. אבל הם שם. ים רגוע הם קוראים לזה. הא. רגוע. הוא זז, תמיד זז, תמיד בתנועה, תמיד משתנה. הייתי יכול להשכב בסירה, ולתת לים לשחק בי את המשחקים שלו. רגוע? שקט? מה פתאום. אולי זה נראה כך, לעין הבלתי מזויינת. אבל מי שיודע לקרוא נכון, רואה. הוא רואה שהים לא שקט, לא, ולא רגוע. אני, יכול לראות בדיוק מה מצב הרוח של הים היום, אלו משחקים הוא רוצה לשחק, לאן הוא רוצה להוליך אותי.

גם כשגדלתי, לא עזבתי את הים. בכל האיזור אנשים עבדו את האדמה, הצמיחו דברים, השקיעו בה. אבל אני - בים. לא היה עוד מישהו כמוני, הפעלתי שירות ייחודי, הסעות ומשלוחים. העברתי דברים, חבילות, אנשים. הכל בקו מימי ישיר, דרך הים. הים פרנס אותי, והייתי שמח. לפעמים האדמה נחסמה לתנועה - אבל אני, תמיד הייתי חפשי, בים. בים תמיד זזים. החיים שלי אף פעם לא היו בנקודה קפואה ודוממת, תמיד התקדמתי, למדתי את זה מהים. בשבילי, החיים היו מחוף לחוף. בימים הייתי עובר ממקום למקום, ובלילות חוזר לביתי, על החוף. הכל היה נעים, שלו, שמח בצורה שלו, חיים של חוף וים. עד, שזה קרה.

לא חשבתי מעולם לעזוב את הים. לא תארתי לעצמי שיבוא היום שלא יהיה לי יותר בית על החוף. אני אדם פשוט, לא התחברתי לכל הטכנולוגיה הזאת, לא הייתי איש העולם הגדול, היה לי נח במה שהיה לי, על חוף הים. עבודתי היתה לעזור לאנשים, מה יכול להיות פשוט יותר? יום אחד שמעתי שאומרים שצריך לעזוב, ללכת. לא הבנתי, בשביל מה? מה לא טוב? באו חיילים, שוטרים, לקחו אותי בכח. כל העם אז בכה, בכה על חבל ארץ שנעזב. אנשים נעצבו על שנקרעו מאדמתם. השתתפתי בצערו של הציבור, באמת, בכל הלב. אבל אני - אותי קרעו מהים.

לקחו אותי לירושלים, עכשיו אני שם. קוראים לה עיר הקודש. אני לא מתווכח, יש להם מקורות, הוכחות. האמת היא, שבסתר לבי, קשה לי לשמוע אותם, לקבל, להבין. איך יכולה להיות קדושה, בלי ים? כל חיי גדלתי ולמדתי לראות את בורא עולם בכל, ויותר מכל, במי הים החיים. עכשיו אומרים שיש קדושה בעצים ואבנים, זה דורש לימוד, מה לקב"ה ולדברים דוממים אלו? אתמהה. אני לא בא לומר שלא מלוא כל הארץ כבודו, אבל מבחינתי, אני הייתי בונה את בית המקדש בלב ים. בשביל האווירה. אני לא מצליח לדמיין שכינה שורה במקום אחר, ויסלח לי בוראי.

אי אפשר לדכא את הים. גם אותי. מצאתי לעצמי רכב, תכול, להזכיר את הימים ההם. התחלתי לעבוד בהסעות ומשלוחים, אני מעביר דברים ממקום למקום, חבילות, אנשים. אני נוסע כל היום, הכביש - הוא קצת כמו הים. ים של תנועה, תנועה זורמת. יש לי ברכב ששה חלונות, אני צריך אותם כדי להתמצא בתנועה. הכביש הוא מקום מסוכן, כל זוית ראיה שאני מוצא לעצמי עוזרת לי למקם את עצמי ולסיים את היום בשלום. כך צריך להיות. אבל האמת היא, אל תספרו לאף שוטר, שרק מחמישה חלונות אני רואה לי את הכביש, כן, כך זה. כשאני מרגיש שאני לא מסתדר, שהחיים כבדים עלי, אם אני חש געגועים, עצב, או ייאוש, אז אני מסתכל בחלון השישי.

ממנו - אני רואה את הים.