זכור לי,

זכור לי הרגע עת היותי תינוק בעריסה

וניסיתי ללא הצלחה להוריד מאפי נוצה מטרידה.

איך שרציתי לגדול ומהר,

לנסוק לגובה ומה שיותר.

לעשן סיגריה, לרקוד לראשונה,

לגעת, לאהוב, לדעת נערה.

לסיים ללמוד בסך לצעוד,

לשחק קלפים, עוד ועוד.

להגיע לחופה, לשאת אהובה,

לההפך לאב אם ניתן לשלושה.

רוצה לסב להעשות,

למרות הכל ובכל זאת.

לאט ובבטחה אלבין,

גם גופי הולך מזקין.

למרות שלי נראה אחרת,

תאשר זאת הגברת.

איני ירא מכלום, דבר,

כמעט הכל חלף עבר.

אבל אפחד ובאימה;

מהנוצה המטרידה

שעל אפי לה נחתה,

איני מצליח משום מה: אף להסירה.

ולא לומר מילה - כי לא זכורה לי...

ואיך שזה מציק.