כמה חודשים עברו. מהורהרים ומהוססים. תנועותיי חדות מהרגיל. מתייחסת בחשדנות לכל מי שאני לא מכירה. כחתולה מבוהלת פוסעת בשבילים. לבד.
לפעמים איתך. לפעמים לבד.
מזל שיש לי אותך. את עדינה ורכה ומנחמת. כמוני, בדיוק כמוני. את ההשתקפות של התכונות החבויות שבי, ואני ההשתקפות של התכונות החבויות שבך. והם לא מבינים מה מצאנו זו בזו.
כולי התנתקות.
שנה קשה עוברת עלייך. גם עליי, את יודעת נכון? עיגולים שחורים תחת עיניי היפות. עצמות לחיי בולטות יותר. ומותניי צרו פתאום. עייפות אוחזת אותי בשעות הצהריים המוקדמות לפעמים. והתאבון בא והולך. המצב שלך- לא יותר טוב, אני יודעת.
לצדך מכאוביי נעלמים ואני כולי לך. מלטפת שערותייך הדקות ופנייך הלבנות. מנחמת אותך על אבדתך הגדולה. כאבי שלי בצד מונח מיותם. וטוב לו שהוא לא לידי, ולי טוב להתרחק ממנו עד כמה שאפשר. ומנסים לנחם ולהתנחם. כילדים שננטשו בשדה הפתוח ומדדים אחרי הצאן למצוא את אביהם הרועה. היושב על גבעה בצד ומשקיף מלמעלה.
המשגיח על החול.
והגלים
הצדפים
והשחפים
הכבישים
והבתים
הדשאים
והשקיעות
הכתומות הורודות האדומות המנחמות כאומרות: "עוד אבנך ונבנית".
תגובות