מנורות הרחוב שלחו אור עדין אל הכביש והמדרכה. הוא ידע שהן לא מאירות בכל הפוטנציאל הטמון בהן, שאת כמות האור שהן יכולות לתת מעמעמים מכשירים כאלו, שמתישהו אדם מקורי במשרד מרוהט בקפידה קרא להם דימרים. העירייה התקינה את המכשירים האלו בכל מנורות העיר כדי לחסוך תשלום, בעידן של עוני ורעב, שבמילים היפות והרשמיות נקרא מיתון, גירעון וחוסר תקציב.

הרחובות היו ריקים. חתולות בודדות טיילו להן בקור, והוא תהה מה הן יעשו במקרה שה' יחליט להמטיר על האדמה, כמו שמבקשים ממנו יהודים שלוש פעמים ביום. הן הלכו להן, נמצאות ביחד, אולי עוסקות בחיזור - זכר ונקבות, אם כך - אולי מחפשות אוכל. הצעדים העדינים שלהן על הדשא בחצר הבית נשמעו בשקט. מן הסתם הן לא מעירות אף-אחד ששרוי בשנתו עכשיו - צעדים חלושים לא יכולים לחדור אל מעמקו של חלום. רק את תשומת-לבו הן תפשו.

קר לו, תפש כשהן נעלמו בצלילים. הקור ברגליים המציצות מן הסנדלים השפיע על מצבו של כל גופו, ועכשיו כבר לא היו חתולות לנקז לעברן את המבטים. הקור עטף מכל העברים, ובניגוד לה', נמצא גם במקום שלא חפצים בנוכחותו. צריך לזוז, להתנועע עד כמה שאפשר, ולגרום איכשהו לקור לסגת ולגוף להתחמם. הוא היטיב את הז'קט הירוק על גופו והתהלך. מכונית חלפה. מן הסתם חוזרים מבילוי. הוא בקושי הרגיש את אצבעות רגליו, אבל הגביר את קצב צעדיו. המכונית עצרה כמה מטרים לפניו.

הוא הביט בעניין בסצינה הזו. יצאה ממנה בחורה בלונדינית מאופרת בכבדות. בשנייה שבה סקר אותה, הספיק לראות שהיא לבושה באופן לא צנוע, ופניה מעט חלולים. מיד לאחר שסגרה את דלת המכונית בלי להפנות אל הנהג שום מבט של פרידה, היא עטתה על עצמה ז'קט והתקדמה לעברו.

"יש לך אש אולי?"

כן, בטח. אותם הפוחזים הריקים שנכנעו בתחילת דרכם ללחצים חברתיים והתחילו לעשן סיגריות בגניבה בזולה הישנה של בית-הספר, ועכשיו לא יכולים – ואולי גם לא רוצים – להיגמל מההרגל המגונה הזה, ועכשיו שואלים כל עובר אורח מזדמן, בשעה של תאווה מזופתת אם יש לו אש כדי שיוכל למלא אחר מאוויהם.

"לא, אין לי אש."

"תודה."

היא המשיכה להתקדם, עברה אותו, ופנתה בשביל הפונה לבניין מאחוריו. היה בקול שלה משהו פְרֶחי בסיסי, ונוספה עליו איזו מין תרעומת קלה. קול נעלי העקב שלה הדהד מאחוריו.

"תגידי לי, את לא חושבת שזה מפגר לעשן?"

-

מה פתאום נמצא מולה הדוס הצעיר הזה בשעה שתיים בלילה. מה פתאום הוא עומד כאן בכלל, ומה פתאום הוא מטיף לה מוסר, ומה נסגר בכלל.

"מה?"

"למה את מעשנת, זה ממש לא בריא."

היא לקחה את התיק השחור שלה והיטיבה אותו על כתפה.

"מה אתה רוצה ממני, מה הבעיות שלך?"

"שאלת אותי אם יש לי אש, אמרתי שאין. אני מניח שביקשת אש בשביל סיגריה."

"נו."

הזוי לחלוטין, המצב.

"אז זה מטומטם לעשן."

"ואללה. אז אני מעשנת, טוב לך?"

היא הסתובבה, מיטיבה שוב את התיק על כתפה.

"לא, ממש לא טוב לי. 8,600 אנשים נהרגים מדי שנה בגלל עישון אקטיבי במדינה."

היא הסתובבה אליו בחזרה ונתנה בו מבט מתעב. מה לה ולסיטואציה הזו, כשהיא רק רוצה להיכנס הביתה, לשתות כוס מים וללכת לישון? מה פתאום נופל עליה האדם הזה, ומתחיל להרצות לה על העישון ונזקיו? מה קורה פה בכלל?

"תהיה בריא," אמרה ופנתה ללכת.

"הייתי מאחל את זה גם לך, אם זה לא היה חסר סיכוי," שמעה את קולו מאחריה, בשעה שפתחה את דלת הבית, נכנסה, וסגרה – באופן קצת רועש – את הדלת.

-

הוא הביט בדלת החשוכה ומשך בכתפיו. עוד טיפשה אחת. הקור שוב משמש בו והוא המשיך להלך.