אז רציתי לעוף. הקרקע נפרשה מולי- רחבה, יבשה, מדברית. היה לי לא טוב כאן, על הארץ. מקובע לי מידי, מוגדר לי מידי. שטוח לי מידי. אני הייתי מאחרוני המאמינים שכדור הארץ הוא שטוח. ואם הולכים רחוק מידי, אפשר ליפול. אז רציתי להמריא, לנסוק, לקטוף את השמיים. אל מרחבי האינסוף, להשתכר בגבהים, לשאוף במלוא ראותיי את האוויר הצלול, החריף, הבלתי נגמר הזה. רציתי לדאות שם, בחופש, ברום. וניסיתי. חיפשתי לי צוק שיהיה גבוה מספיק. מצאתי אחד, ממש מתחת שביל האור של הירח. הוא היה חסון, מוצק. ובקצהו התפרש, התחדד, נמתח אל השמיים- בעדינות, בפליאה, כמו כף יד של תינוק. טיפסתי. זה היה קל, כמעט קל מידי, כאילו ההר בעצמו עוזר לי, נושא אותי מעלה. הגעתי אל הפסגה, זקפתי גו, היישרתי מבט. תחתיי השתרגו אורות העולם כנימים דקיקים של גוף רפוי, עזוב, בודד. נשאתי מבט אל השחור השחור הזה, אל הגובה הזה שאין לו תקרה שתגביל. משהו בי דגדג, השתעל, ולבסוף שאג מתוכי את הכובד, את הקטנוניות הזאת, את צרות העין. הפכתי פניי וירדתי למטה. אל האדמה, אל המקור, אל העוגן.