לרקוד את האושר
לעוף עם הרוח
להרגיש את הלב מתפקע
ואת הדם זורם בי וצועק:
חופשיה, חופשיה, חופשיה.
עד כלות הכוחות.
לעצור ולהפנים: האושר לא בא מעצמו
כשיהיו בך כוחות
כשתרצי להיות מאושרת-
תהיי.
[ליצירה]
..
רן, יש אנשים שמסוגלים לשבת רצוף ימים ושנים וללמוד.
יש אנשים ש-מה, לעשות, הנשמה בורחת להם, והם צריכים את העצירה הזאת לנשום, להתרווח קצת מידי פעם, ואז לחזור ללימוד. ועדיף שההתרווחות הזאת תהיה בלנגן לקב"ה, ולא בסתם עיסוק של חולין, לא?..
בוודאי שיש אפשרות להתקדם עם זה, לגרום לנשמה להתחדד, להתפקס יותר עם הזמן, ופחות "לברוח".
אבל גם הבריחות האלה חשובות ומשמעותיות לאנשים כאלה. אולי אפילו לא רק בדיעבד.. ויש ישיבות שהולכות עם הקו הזה.
עכשיו-- הסוף לא בא להביע, שהאידיאל זה לשבת בחדר ולנגן. לא... וגם הבחור מבין שאחרי הכל, ואחרי שמתאפסים, צריך לחזור לבית מדרש וללמוד... הסוף בסה"כ בא להביע, שזה לא קורה פעם אחת ונגמר, אלא החיים מורכבים ממשברים, מעליות וירידות. לכן קראתי לסיפור ככה. רק שבפעם השניה, אם שמת לב, זה כבר שונה. הבחור מכיר בזה שהוא צריך את ה"בריחה" הזאת של הנשמה מידי פעם, אבל הוא מתעל את זה ישר לכיוון הנכון... בלי הקטע של הדכדוך והייאוש העצמי...
זה לפחות מה שניסיתי להעביר. לא בטוח שעשיתי את זה נכון.
[ליצירה]
...
מביט, הרי לך כלל:
כל פעם שאני מפרסמת פה קטע, זה בגלל שלא הצלחתי לכתוב שיר.
כלומר, הקטעים שלי הם שירים מפוספסים. או משהו...
(ו-נו, חבר'ה, אפחד לא כבר לא מזהה ציטוטים מרחל?)
[ליצירה]
...
כואב. קשה.
מעלה אצלי שוב שאלה שמישהו שאל פעם-
האם אדם יכול לכתוב על חוויה עמוקה שלא עבר מעולם?
אני עוד לא יודעת לענות,
הרגשתי שהצלחת להתקרב לזה קצת, אבל עדיין- לא עד הסוף, וב"ה שכך.
יצירה מורכבת, מבחינת התוכן וגם מבחינת הכתיבה. צריך להתעמק כדי להבין הן את ה"עלילה" והנפשות הפועלות, וגם את מה שמתחבא מאחוריהן.
אני צריכה עוד לחשוב על זה, אחרי קריאה שניה..
[ליצירה]
...
למרות שזה היה צפוי מההתחלה, קבל קרדיט על ביצוע מוצלח.
ובכל זאת, איכשהו, צורם לי.
אולי כי יותר מידי אנשים שאני מכירה, או קרובים של אנשים שאני מכירה, חלו / נפטרו מהמחלה הזאת..
בשבילי זה עדיין טאבו מסויים, קשה לי קצת עם יצירות כאלה.
תגובות