הוא הופיע באמצע שירותי הצבאי,ביום כל כך חם  כששמרתי בש.ג של אחד מן היישובים, איש בן חמישים, ריחו המיוזע הולך לפניו,לבוש כולו בצמר כבשים, זקן ארוך לו עד ברכיים שסימני שיבה זרקו בו, מקל ארוך בידו, על כתפו האחת נח תוכי צבעוני.
בתחילה חשבתי שמדובר במקומי פלסטיני או לחילופין בתמהוני יהודי שמבקש לעבור במחסום, אך כשדיבר בשפה כה שונה ובמבטא כה שונה התחוורה התמונה.

קראתי וקראתי, מאז גיל שש ועד עצם היום הזה, אבא שלי היה קונה לי ספרים בתור מתנה מפה ועד למנוי לספריה שעשיתי כשהייתי בגיל עשר וחצי. הייתי מבקר אצל השכנים,משפחת קורן מקומה שלש כדי לבחור ספר, לבן שלהם רוביק, שעמד לחגוג בר מצווה היה אוסף יפה של ספרים בהתחלה קראתי רק ספרים שהיו בהם תמונות צבעוניות, אחרי כן קראתי את הספרים עם הניקוד ולאחר מכן קראתי את אלו שבלי הניקוד, למעשה גיליתי שהתמונות שעולות מן המילים לעתים חזקות יותר מהתמונות המוחשיות עצמן.
שבוע הספר של שנת 1983,הייתי בן עשר, הדוכנים עמדו בשמש של חודש יוני והציעו ממרכולתם, ספרים נצנצו מכל מקום, ספר מיוחד משך את תשומת לבי "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו,משכתי אותו מן הערימה, היה זה ספר אדום, כריכה קשה, פתחתי אותו ושני דברים משכו את עיני, הניקוד והתמונות שליוו את הספר. ביקשתי מאבי והוא קנה עבורי את הספר.המוכר ארז את הספר בשקית פלסטיק לבנה של הוצאת שרביט והוסיף קטלוג של החברה.

ישבתי בכורסה הישנה בביתי והתחלתי לקרוא, קראתי על המסע הראשון שלו למרוקו, על המסע השני לאיי הודו המערבית, ליוויתי אותו כשנתקע פה ושם, נשמתי נעתקה שנעתקה נשמתו,ניגבתי את המצח שהיה חם לו לא הנחתי את הספר עד שממש עמדתי להירדם ואז שמתי פיסת נייר בעמוד מאה, בדיוק כשנחת על חופי האי הבודד לאחר שניצל מהספינה שנטרפה.
שמתי את הספר על המדף הגבוה,מידי פעם רציתי לחזור ולקרוא אותו, אך התעצלתי ודחיתי ודחיתי עד שלאט  לאט גווע הלהט שלי לקרוא אותו מכיוון שאז הופיעו גירויים חדשים והתחלתי לקרוא ספרים אחרים והופיעו תכניות חדשות בטלוויזיה כמו הדרדסים ורחוב סומסום ובן דודי משה היה בא על אופניו מהשכונה הרחוקה על מנת לראות את התכניות האלו, מפני שבביתו לא הייתה טלוויזיה, מהסיבה שהיא עוקלה על ידי פקחים.  
רוביק השכן עמד לחגוג את בר המצווה בבית הכנסת של האוניברסיטה, קיבלנו על כך הודעה כמה ימים לפני, וחשבנו על מתנה:
"תן לו את הספר של קרוזו,הוא סתם שוכב על המדף, במצב חדש" הציע אבא שלי
"מאיפה אקח עטיפה?"
"בקש מענת היא תביא לך"
ענת אחותי ישבה בחדרה המלא פוסטרים של עפרה חזה, היא שמעה באוזניות מוזיקה לא ידועה והביאה לי את העטיפה הנדרשת ,לא שאלה הרבה שאלות, עטפתי את הספר יפה יפה והנחתי בתוך שקית הפלסטיק של חברת הוצאת הספרים שרביט כשלפתע הופיעה בפתח חדרי ושאלה:
"בשביל מה בכלל אתה עוטף את הספר?"
הסברתי לה שזה בשביל הבר מצווה של רוביק
"רוביק? מתנה? הרי כבר קניתי לו מתנה", שתי קלטות של עופרה חזה.
 הספר של קרוזו נשלח אחר כבוד לדיוטה התחתונה כלומר למדף התחתון של מדפי המחסן הביתי שלנו ונשכח מכל לב.

עשר שנים עברו, רוביק הלך ללמוד באוניברסיטה ואחר כך התחתן, ענת התגייסה, השתחררה, נסעה לארצות הברית ושם נשארה.
אני כמובן סיימתי תיכון והתגייסתי לצה"ל ובתור חייל של חיל תותחנים,עשיתי בין השאר אבטחה ביהודה ושומרון, באחד מן היישובים המבודדים.

הדבר קרה באחד מימי השגרה המשמימים של השמירה,בשער המוביל ליישוב ההוא על קצה ההר, יישוב של בתים לבנים עם גגות אדומים, צל של ברושים ועצי זית נעים ברוח, כך באמצע יום כל כך חם הוא הופיע עם בגדיו המוזרים ומדיפי הריח פתאום מאי שם. הוא דיבר אנגלית מאופקת כזו והביט לי ישר לתוך העיניים:
"תעודה אדוני" ביקשתי, מיששתי את רובה הגליל שעל כתפי.
"לא אין לי, הכל טבע בים" אמר
"מי אדוני?" שאלתי
"רובין"
"מאין באת ולאן אתה הולך?"
"באתי מהאי שבלב הים"
"אתה אוסטרלי?" שאלתי
"לא, דווקא אנגלי, אמי נולדה בהולנד, אני נולדתי בעיר יורק"
הבטתי בו וחשבתי שאני קצת הוזה בגלל החום, התיישבתי בכסא ומזגתי לעצמי כוס מים מהבקבוק, הצעתי לו כוס אך הוא סירב.
"אני רוצה לדבר איתך עוזי" אמר רובין המוזר
הוא יודע את שמי, תמהתי.
"השארת אותי על האי הבודד עוד עשר שנים, אם היית גומר לקרוא את הספר שכתב עליי ההוא, הייתי משתחרר מהאי כבר מזמן, מקים משפחה וחי באנגליה, זה שעזבת את הספר והפסקת לקרוא באמצע עמוד מאה, הקפיא אותי בבועת זכוכית, אני מסתובב שם אנה ואנה כבר עשר שנים מיותרות מאז שהנחת את הספר"
"ואיך הגעת עד לכאן?"
"שאלה טובה, פשוט מצאתי שד של השולטן בבקבוק עתיק"
"איזה שולטן?" תמהתי
"שולטן אל מחשי השביעי מהאי זנזיבר" השיב והוסיף  "הוא הבטיח למלא לי משאלה אחת בלבד, אמרתי לו שאני רוצה להשתחרר מהאי והוא שלח אותי אליך ואמר שרק אתה שלא סיימת לקרוא משהו שהתחלת  תוכל לשחרר אותי מהכישוף על ידי זה שתגמור לקרוא את הספר!"
"אני יכול להשאיל ספר כאן ביישוב  ולקרוא אותו"
"לא לא, אתה צריך לגמור לקרוא את אותו ספר
חככתי בדעתי, הבנתי את העגמה שגרמתי מבלי דעת ואמרתי שבהזדמנות הראשונה אקח אפטר מהצבא, אמצא ואקרא את הספר ואשחרר אותו.נפרדתי ממנו לשלום כשהוא לוקח משקפת ונעלם.

"איפה הספר לעזאזל" חיפשתי אותו במדף התחתון של המחסן, חיפשתי אותו אנה ואנה כשאני זורק דברים לכאן ולכאן ברוגז גלוי.
"אמא איפה הספר שהיה כאן?"
אמי הופיעה ואמרה:
"מה, זה הדבר הראשון שמעניין אותך? הרי תרמתי אותו ל"יד לבנים" לפני חודשיים יחד עם עוד ספרים שהיו כאן במחסן.
"אני לוקח את האוטו של אבא" אמרתי ורצתי מהבית.כשאמי לא מבינה מה בדיוק קורה כאן
הפקידה ביד לבנים הניחה את שפופרת הטלפון, הצביעה על הכונניות הריקות מספרים ואמרה:
"חנות ספרים משומשים קנתה  את רוב  הספרים בסכום לא גדול ואת הכסף השקענו כאן"
"איזו חנות?" שאלתי
"רובין ברחוב הנחלה " השיבה

הזבן בחנות בחן אותי כשהגעתי אליה, גבה קומה,חובש משקפיים אף מוארך, נראה צייקן ושחצן. בחנות מדפים על מדפים,קילו וחצי אבק בכל פינה, מיליון ואחד ספרים ועוד מחסן שלם ברחוב השני.
"ימימה מיד לבנים שלחה אותי, קיבלתם ספרים מיד לבנים לפני חודשיים?" שאלתי
"לא אכפת לי מי שלח אותך, ולא קיבלנו, הם כבר שלנו" ענה
"אני מחפש את רובינזון קרוזו בכריכה אדומה"
"נסה לחפש במדף שש, בשורה שלש" הציע
חיפשתי, זה היה המדף הגבוה מכולם, עליתי על סולם עץ רעוע, וחיפשתי עותק אחרי עותק, עד שמתחתי את גופי מעבר לשיווי המשקל.
טראאח!

נפלתי מן הסולם מגובה עצום,אך למזלי נותרו אבריי שלמים, אם כי מאובקים. שני ספרים נפלו אחריי על הקודקוד, אחד מהם היה למזלי "רובינזון קרוזו"  בכריכה אדומה,קשה.הספר שלי, הספר הנעזב.
"אחח.. נפלתי מהסולם" קוננתי באזני המוכר
"על אחריותך" אמר בלי להזיז עפעף.
"כמה, כמה זה עולה?" שאלתי את המוכר השחצן בהתלהבות מוטעית
"מאה חמישים שקל" תבע כשראה את פניי
"מההה?? אני יכול להשיג אותו כמו חדש בארבעים שקל"
"הוא נדיר מאוד, לא תוכל למצוא אותו, המהדורה הישנה אזלה, הוא יצא רק בשלש עותקים בלבד"
איזה שקרן, הרהרתי, הרי בשבוע הספר הוא היה בחבילות רבות.
"שמונים שקל" התמקחתי "אני חייל"
"מאה שלושים,לא מעניין אותי חייל או לא"
"מאה ועשר ולא יותר" התעקשתי
"טוב, נעשה לך מערוף" אמר

הספר היה בידי, התיישבתי על ספסל בשדרה המרכזית,עייף, פצוע,עשוק, אך מאושר.הגעתי לעמוד מאה, פיסת הניר הייתה עדיין שם. המשכתי את הקטע שעזבתי כשהייתי בן עשר.ליוותי את רובינזון באי הבודד, במפגשו עם ששת היליד הידיד, בפשיטת שודדי הים ובגאולתו מן האי אחרי כך וכך שנים טובות.
לילה ירד על השדרה, אני עדיין שם קורא את הספר, משתדל לדבוק במשימה הקשה אך הסוחפת.
חצות, אני נכנס לתוך המכונית, אל הבית.

מכתב עתיק,קצת מאובק חתום בחותמת אדומה הגיע אל ביתי, בולים חדשים מכתב מאנגליה,מהעיר יורק, על גב המכתב בהוראה עתיקה –נא לשלוח בעוד שלש מאות שנה.מכתב עתיק בו מילות תודה:

"לידידי עוזי מישראל
תודה על המאמץ, נגאלתי מהאי בזכותך.מצורף תשלום הוצאות

נ.ב ששת מוסר ד"ש

למכתב צורף מטבע זהב עתיק, מאה נפוליונים זהב.