המילים שאני כותב עתידות להישכח בקרוב. גם אם לא היום או מחר, הן יישכחו בטרם ייכתבו שוב. האם אני אכתוב אותן, בגלגול הזה או הבא? או אולי יכתוב אותן האדם שיהרוג אותי? ואולי שניהם נכונים - בגלגול הבא אהרוג את עצמי לפני שאחזור על מילים שנשכחו, רק כדי שייעלמו שוב, ואהרג שוב, במעגל אין-סופי של כליה והתחדשות.

אין אלו חיים נצחיים, זהו מוות נצחי.
רק הפוגות קלות, גיצים מרדניים של מדורת חיים נסתרת, מפירים את השלווה לרגעים קצרים, מעירים מחשבה פשוטה משינתה הארוכה, ונעלמים.
איתם נעלמת שוב המחשבה וחוזרת לתנומתה. בלי ציפייה, בלי יאוש, מקיצה ללא תלונה, נחשפת בסבלנות נבונה, ונפרדת ללא מרירות. היא אינה מתרגזת על פליאתי, ויודעת שהיא לי כחדשה. סבלנותה אינה השלמה מתוך יאוש, או אדישות יהירה, היא יודעת שאני, או אחר, עתיד להתעורר מאותו מוות נצחי לחיים של זיכרון כואב, ולשאת אותה בליבי ובפי, להאיר בה את עיני כולם.
זהו גורלה, והיא אינה מצפה לו או חוששת ממנו. זהו גורלי, ואף אני איני מצפה לו או יודע עליו.

את המילים אני חייב לכתוב.
אם הייתי מתעקש, מתעלם מהמילים או מתיימר לזוכרן בליבי, הייתי יכול לנתק את שלשלת הדמיון הכובלת אותי אל הנצח, ולנשור לידיו הקלות של הזמן, שישחק בי כבשאר בני תמותה. ואולי הייתי משחרר יחד איתי את המחשבה מכלאה, מניח לה להתפזר ולהתפוגג.
אך ידי נכנעות ליוהרתי. וכך, משוכנע בכשרוני, אני מעתיק מילים שנכפו עלי בחלום או השראה, מצטרף לעבר שלא הכרתי, ודוחה את הקיצי לזמן, או לאדם, שלעולם לא אכיר.