שלולית, ושתיים, ועוד בריכה,

רואה מסביבה הנפש העכורה,

מצטופפת בין נשמות הרבה,

בתוך מאגר הדם הלווה.

רוצה הדם למצוא פונדקאי,

לא הספיק לו לגנוב מאוצרי,

מבקש הוא להזיק עוד גוף,

תאוו הוא להמשיך את הטפטוף.

דם חם הוא זה, מרגישה,

אך לוהט הוא בגלל חטאו הנורא,

בוער הוא מכוח השפכים,

הזורמים מן מפעלי החטאים.

בוכה שוב הנפש, בוכה לישועה,

לא רוצה היא לזהם בערמה,

עוד אדם,

עוד נשמה.

מה עוד תוכל לעשות כנגדו?

איך תתקיים ללא הווייתו?

ממשיכה היא לחפור עוד קבר,

ומצטרפת בעל כורחה אל הזמר:

זהו תהליך הקזת הדם,

הקאת הנשמה.