זה קרה אתמול אחרי הצהריים. הלכתי למכולת כדי לקנות פלקט לפרוייקט החדש שלי ואז ראיתי אותה. היא ניצבה לה ליד הגדר האדומה בתנוחה של דוגמנית שמצטלמת לקטלוג- ידיה תקועות בכיסי הפדלפון שלה ושיערה הארוך והבלונדיני מתעופף ברוח הקלה. היו לה עיניים כחולות וגדולות- אבל פקוחות למחצה- מה ששיווה להן מראה חתולי כלשהו, אף קטן ושפתיים דקות ואדומות. היא לבשה גופיה לבנה ונעלה נעליים אדומות בעלי פלטפורמה גבוהה.
לרגע עצרתי בפליאה ועיניי רותקו למראה דמותה אבל אחר התעשתתי ומיהרתי להיכנס למכולת. כשיצאתי ראיתי אותה הולכת יד ביד עם נער גבוה בעל שיער עבה ושחור. הם הלכו וגבם אליי מנענעים את ידיהם האחוזות קדימה ואחורה תוך כדי הליכה איטית כשפרצי צחוק מהדהדים להם מעברם מידי פעם. זהו. עכשיו הייתי בטוחה. הצחוק של הנערה הידהד במוחי כשפסעתי מהורהרת הביתה והחזיר אותי אחורה- אל השנים של תום הילדות.- אל בית הספר היסודי.
היא הייתה חדשה וזרה בכיתתנו. קראו לה "אהרונה". אהרונה. שם שאומנם איננו שגרתי במקצת ואולי במקום אחר היה מתקבל והופך לשם מוכר ואיננו משונה- אך לא כך היה אצלינו. ייתכן שלא היינו מייחסים לו חשיבות יתרה אילו גדלה איתנו אהרונה מילדות- אבל היא נחתה אצלינו ביום בהיר אחד בכיתה לבושה בשמלה מהודרת ומנופחת. היא עמדה נבוכה בשעה שהציגה אותה המורה לפנינו- עיניה הכחולות מושפלות במבט חתולי ועיני כולנו בוחנות תוך כדי גיחוך את שמלתה הנוצצת ואת צמותיה הקלועות והמעוטרות בקליפסים קטנים וצבעוניים.
היא הייתה מגונדרת. אולי מגונדרת מידי. בכל יום היא הופיעה בכיתתנו בבגדיה המהודרים ובאיפור חדש. הייתה לה חיבה רבה לדברים מוזרים כאלה. כמובן ששמה שימש לנו עילה נוספת כדי לשפוך עליה את לעגינו הילדותיים. אנחנו- הבנות- קראנו לה "אהרון המגודר" והבנים- "אהרונה מקרונה". זה שיעשע אותנו מאוד.
בתחילה לא הגיבה אהרונה במיוחד ללעגינו ולאמרותינו המחוכמות, וניסתה להתקרב למנהיגים של הכיתה ולהתחנף אליהם כדי שיקרבו אותה. באותה תקופה- בה התגבשו להן החברויות בין בנים לבנות בכיתה- לא העז שום בן מהכיתה להתקרב לאהרונה- אף שהייתה יפה וחטובה מכולן. הלחץ החברתי היה גדול מאוד.
לאחר זמן מה שבו טעמה אהרונה את טעם הבדידות ראינו סימנים ראשונים שהדבר אומנם משפיע עליה- ולא לטובה. היא חדלה לצחוק בקולה המתגלגל, כפי שעשתה לעיתים קרובות. היא התחילה לאכול הרבה- שזו תגובה ידועה לדיכאון. בכל יום הביאה לכיתה שקיות מפוצצות של ממתקים ופשוט ישבה לה בכסאה בהפסקה- ושלא כדרכה- צפתה בנו מהצד במקום לנסות ולהצטרף למשחקינו, ואכלה. היא השמינה מאוד ומיום ליום נהיו בגדיה מהודרים יותר ונוספו להם אביזרים נוספים כמו גלימות, מטפחות וג'קטים כדי להסתיר את השומן. ההערות העוקצניות והלעג מצידנו הלכו וגברו מיום ליום- והמורים לא יכלו לעשות נגד זה דבר. הימים חלפו וההערות לאהרונה נהיו שגרתיות וחלק מלוח יומינו. היינו רגילים לראותה יושבת מול ערמת הממתקים בהפסקות ולחלוף על פניה תוך כדי פליטת- "נסיכה שמנה שלנו" וכל מיני אימרות מסוג זה. כך לאורך כל היום ולאורך כל חודשינו ביסודי.
כשנגמרה שם שנתינו האחרונה ויצאנו מהשער הכחול של בית הספר לתמיד- השארנו שם את כל חוויות ילדותינו המתוקות ועברנו עוד שלב לקראת החיים האמיתיים ומנפצי הפנטזיות- לתיכון.
אנחנו עברנו לתיכון המוכר- שעל פניו חלפנו בכל יום בדרכינו ליסודי, אך לא כך אהרונה. אהרונה עברה ללמוד בתיכון מחוץ למקום מושבינו. במקום אחר. בתחילת השנה עוד ראיתי אותה לפעמים- כשירדה בתחנת האוטובוס כשסיימנו את לימודנו- אבל אחר כך הרסו את התחנה והעבירו אותה כמה חצרות משם. אז כבר לא פגשתי יותר את אהרונה. בתחילה שמענו פה ושם שמועות שהיא רזתה ושילדים מכיתתנו ראו אותה מסתובבת כמה פעמים בחברת כמה בנות ובנים. ואחר כך לא שמענו עוד ממנה ומכיוון שהייתי עסוקה בענייני נשתכחה לה אהרונה מליבי ופסקתי מלחשוב עליה עוד.
ועכשיו- פתאום- אחרי שנתיים היא מופיעה לה מולי- באותו מבט חתולי שלה, רזה כמקודם ויפה אפילו יותר ושמחת החיים שהרדמנו בתוכה לזמן כה רב מתפרצת באחת תוך כדי אחיזתה ביד החבר שלה. אפילו נדמה לי ששמעתי אותו קורא לה "רונה". רונה. כמה קל ופשוט. כמה נחמד.
הייתי צעדים ספורים בלבד לפני פתח ביתי והרהרתי באהרונה. איך דיכאנו אותה. איך הרסנו לה את החיים- אבל היא לא נכנעה. היא פרחה כמו פרח יפהפה שנפתח למול שמש מלטפת אחרי סערה מכה וקשה. בוודאי היו חבריה טובים ומבינים יותר מאיתנו- ולא בעלי אותה אכזריות והחוש הטבעי והילדותי שמבקש לצחוק וללעוג לכל דבר שונה וזר.
כך חשבתי, ופסעתי את הצעדים המועטים שנותרו- אל דלת ביתי.
תגובות