בהתחלה זה היה חדר אחד לכולם.
כל מי שרצה- נכנס.
ישבו שם ביחד. פעם איתה, פעם איתה ופעם איתה.
לכולן הייתה זכות כניסה.
ואחר כך- רק לשתיים.
והשלישית הלכה ונעלמה.
פרחה.
וזה היה כאב עמום ומוזר, לא עליה.
ואחר כך השניה התחילה לעשות בעיות.
אז בהתחלה סולחים וסולחים וסולחים
עד שכבר לא קיימת מילה כזאת.
אז היה תמרור עצור. אין כניסה! פרסה.
נשארה רק אחת.
והיא ישבה בחדר ושמעה את כל הסיפורים.
והיא הייתה הכל, כי חוץ ממנה לא נותר דבר.
חדר לשתיים.
והבגידה הייתה נוראה. כל כך.
היו שלוש. ש-ל-ו-ש.
ונותרה אחת. אחת לבדה.
בודדה
נבגדת כל כך. עצובה
היא עם עצמה ועצמה איתה.
בעצמה אי אפשר לבגוד.
נשאר מקום אחד- המקום של השלישית או השניה שאולי
היא תהיה בו שנה הבאה.
מבטים ברחוב, חטופים- זה כל מה שנשאר.
וליד החדר שהיה של כולן
יש חדר נוסף.
בתחילה- הייתה בו השניה
ואחר כך הייתה בו הראשונה
והיא נשארה לבדה ממול בחדר הריק.
החדר סמוך
אבל השתיקה רועמת
המבטים בורחים
והצדק זועק
אז נכון, כל אחת חושבת שהיא צודקת
אבל הצדק זועק
וגם השכל
אח, השכל
לו היה לה שכל....................
