מכתב פיוס
כמעט שלושים שנה אני בלעדייך, אבל זה כאילו קרה היום הלכנו אחרי ארונך המומים מכאב, נטושים, בוכים, תומכים זה בזה, מנסים לתפוס ולהבין שזה לתמיד.
פרידה, פרידה אמיתית.
לא תמיד חיינו בשלום, לא תמיד חשבתי עלייך רק טובות, לא תמיד חיינו זרמו על מי מנוחות, היו אפילו זמנים קשים. הטחתי בך דברים ומילים של בת בגיל ההתבגרות.
התווכחתי, שנאתי, כעסתי. אך בבוא רגע ההתפכחות לא היית, הלכת. חיים שלמים בלעדייך. אמא.
לא הייתי ילדה כשהלכת, אבל הייתי לפני הכול: לפני גמר לימודי,לפני היותי עצמאית ומרוויחה את לחמי בזכות עצמי,
לפני נישואי, ולפני הולדת ילדי.
אלו צמתים בחיים, שבהם יש הזדמנות להתפכח, להתפייס, ולהמשיך ביחד.
בכל צומת שעברתי חשבתי עלייך. בכל צומת היה לי פיוס קטן איתך. רציתי שתבואי, תיהני, תתפנקי ותעזרי- חסרת לי.
לא היה לי עם מי להתפייס אפילו שרציתי.
לו יכולנו להסביר זו לזו,להתנצל זו בפני זו, לחבק אחת את השנייה. לו אפשר היה לעצור אז .
נשארתי ככה סתם, בלי כתף תומכת, בלי עזרה, ובלי להגיד את המילה, אמא, כמעט שלושים שנה.
עכשיו אני רוצה להתפייס איתך, אמא, לתמיד, פיוס אחרון.
הגעתי לגיל שמתפייסים בו, גם עם עצמי וגם עם אחרים. מבינים גם את הצד השני, שגם לו יש היסטוריה, גם לו יש צרכים משלו. מעולם לא פקפקתי באהבתך אלי, למרות שלפעמים אכזבתי אותך, בהתנהגותי הפזיזה, בקלות - דעתי, בחוסר רצינותי. אבל את מבינה שהייתי ילדה, ילדה לא שקטה, ששלושים שנה בלעדייך לימדו אותה להיות רצינית
ואחראית כמו שרצית.
אז שוב סליחה אמא, תמשיכי לנוח בשלום, ועכשיו לאחר שהתפייסנו, גם אני אמשיך דרכי בשלום.
תגובות