יום ירושלים

"הכותל המערבי"

"משכן הכנסת"

"העיר העתיקה"

"בית הנשיא"

השמות נזרקו לחלל הכיתה מפי התלמידים הנלהבים שהתחרו ביניהם במציאת אתרים בירושלים ואני מיהרתי לרשום אותם על הלוח.

לפתע נפתחה הדלת ונכנסה המנהלת. הילדים השתתקו והביטו בה. היא חייכה ואמרה: "בקר טוב, אני רואה שאתם כבר עוסקים בנושא ירושלים. זה יפה מאוד כי בדיוק בשביל זה באתי. הכיתה שלכם נבחרה להכין את הטקס ליום ירושלים, בעוד שבועיים".

"יש!" , "איזה כיף!", צעקו מספר בנים בהתלהבות.

המנהלת נפנתה ויצאה. אני הרגעתי את תלמידי, אך בעצמי נכנסתי ללחץ.

חודש אייר משופע בחגים ובטקסים: יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים. קודם לו ניסן עם פסח ויום השואה. לאחר כל הטקסים הללו התלמידים כבר די מותשים וכדי לרגש אותם ו"לעשות להם את זה", צריך להשקיע מאמץ ומחשבה מקורית.

בלילה, על משכבי, כאשר שר השינה ממאן עדיין לעצום את עיני, אני מהרהרת מהי ירושלים בשבילי. מנסה למצוא איזו שהיא נקודה שממנה אוכל להתחיל לבנות את הטקס.

לפני מלחמת ששת הימים הייתי נערה ובקרתי בה פעמים ספורות בלבד. הדרך, דרך בית שמש, הייתה ארוכה ומעייפת והאוטובוס היה מתייגע ומקרטע בעליות וגורם למעי להתהפך. בעוד אני מתאמצת לא להקיא, מתנגן באוזני השיר העצוב "באב-אל וואד".

בזמן המלחמה הייתי חיילת ואת הבשורה על שחרור העיר העתיקה שמעתי בבסיס. תרועת השופר של הרב גורן ליד הכותל הרעידה את הלבבות. זה היה רגע מחשמל, שאותו לא אשכח לעולם. התרגשות עצומה אחזה בכולנו, חיילי סדיר ומילואים, ונצמדנו לרדיו כדי לא לפספס אף ידיעה. הידיעות על המתרחש בירושלים הגיעו בתכיפות וכל אחת מהן נשאה עמה שמות רחוקים ונגעה בגעגוע ישן ונסתר.

עם איחודה של העיר הצטרפתי גם אני לרבבות אשר שטפו את החלק המזרחי, מבקשים לראות ולהכיר את כל אותם מקומות שהיו חסומים בפנינו במשך תשע-עשרה שנים.

בשנים שלאחר מכן נסללו כבישים חדשים אשר הקלו מאוד על הגישה לעיר. כבר בעליות, כאשר משני הצדדים משתרעים יערות עצי האורן הירוקים והיפים ואחר כך המשוריינים המסמלים את הקרבות במלחמת השחרור, מתמלא הלב התרוממות רוח. כתבה כבר נעמי שמר, האחת והיחידה, על "אויר הרים צלול כיין וריח אורנים" וזו אכן התחושה.

במשך השנים בקרתי בעיר עם תלמידים, ב"מסלול הממלכתי": הכנסת, גן הורדים, מוזיאון ישראל, משכנות שאננים והרובע היהודי. נושא יום ירושלים הפך לחלק מתכנית הלימודים ובכל שנה חיפשתי דרך שונה לתקוף אותו, על מנת שלא להשתעמם. במיוחד אהבתי ללמד את האגדה המבארת מדוע יש שבע אותיות בשמה של ירושלים.

ירושלים הייתה בשבילי גם סופי שבוע נעימים במלונות מהודרים מחד

וביקורי קרובים בשכונות העממיות מאידך.

כל אלה ועוד טיולים וביקורים עלו במוחי באותו הלילה. גם מראה השקדיות היפהפיות, המתייצבות בחודש שבט, בדרך אל העיר, הקברים במדרון ההר במבואותיה, טחנת הרוח ומרכבת מונטיפיורי, תקצר היריעה למנות כאן את כולם. אולם חיפשתי את הרעיון שעליו ייבנה הטקס וזה טרם נמצא לי.

בימים שלאחר מכן ליקטתי חומרים לטקס: קטעים על ההיסטוריה של העיר, על קדושתה לשלוש דתות וכד´. כל אלה, כמובן, ברמה שתתאים לגיל התלמידים.

בכתתי הייתה  תלמידה בשם ענבל. ילדה חמודה בעלת עיני שקד גדולות ומעוטרות בריסים ארוכים, שער חום ארוך ותווי פנים עדינים. היא נחנה בקול פעמונים אשר ממש התאים לשמה. באחת החזרות הראשונות שעשינו, שאלתי אותה אם תהיה מוכנה לשיר סולו בטקס. היא התבוננה בי בהפתעה, תולה בי את עיני האיילה שלה ומחייכת בביישנות. לאחר מספר דקות של מחשבה ניגשה אלי ובשקט אמרה "כן, אני מוכנה". הרגשתי שנמצא לי הרעיון שחיפשתי ושמחתי מאוד על כך. בחרתי בשיר הותיק "מעל פסגת הר הצופים" ותאמתי עם חנה,המורה המסורה למוסיקה, שתעבוד עם ענבל עליו.

בחזרות הבאות עוררה שירתה של ענבל צחקוקים של מבוכה בקרב התלמידים, אך אני התעלמתי מהם ועודדתי אותה להמשיך לעבוד עם חנה כדי לשפר את הביצוע.

הגיע יום הטקס, כ"ח באייר. אולם הספורט של בית הספר לבש חג. אורנה, המורה לאמנות, עבדה קשה ימים אחדים וקשטה אותו בדגלי המדינה וירושלים. על הקירות תלתה פוסטרים צבעוניים גדולים עם תמונות הכותל, הכנסת, מוזיאון ישראל, מגדל דוד, כיפת הזהב, החומה וגבעת התחמושת וביניהם שלטים המספרים בשבחה של העיר: "עיר הקודש", "קריה למלך רב", "בירת ישראל", "עיר השלום". את הבמה עיצבה בדמות הכותל והרחבה שלפניו.

בשעה היעודה נאספו תלמידי כתות א´ עד ו´ ומוריהם באולם. החולצות הלבנות, מעוטרות בסמל בית הספר, בהן התקשטו כולם, שידרו חג. קבוצה של כמה עשרות הורים, אשר באו גם הם לקחת חלק בטקס, התגודדה בחלקו האחורי של האולם בציפייה לראות את ילדיהם מופיעים על הבמה. נציג מטעם מחלקת החינוך של העירייה הגיע אף הוא כדי לכבד אותנו בנוכחותו. תלמידי הנרגשים ניצבו על הבמה וחיכו לתורם.

לאחר דברי ברכה קצרים של המנהלת, התיישבה המורה למוסיקה על מקומה, ליד האורגן, וניתן האות לתחילת הטקס.

ענבל פסעה לקדמת הבמה, מבטה מרוכז בחנה ולמעלה מחמש מאות זוגות עיניים - מרוכזות בה. לסימן המוסכם של המורה התחילה ענבל לשיר. ההתרגשות הרבה גרמה למלים הראשונות לצאת מפיה חלשות ומגומגמות קמעא, אולם בשורה השניה של השיר כבר התגברה על כך. קול הפעמונים הצלול והנפלא שלה נישא בחללו של אולם הספורט ושבה את לבם של הצופים. הייתה הרגשת חשמל באוויר, שהזכירה לי במקצת את ההרגשה כששמעתי את קול השופר בהר הבית.

הכתה כולה הצטרפה אליה בפזמון החוזר ובפעם השניה הצטרפו גם כל שאר הנוכחים בשירה אדירה. בסיום השיר עמדו דמעות בעיניהם של ענבל והוריה ובעוד עיניים רבות, כולל אלו שלי.

החלק המילולי זרם כמצופה, העלינו את זכרם של אירועים חשובים בתולדות העיר והדגשנו את שאיפת הדורות "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". קבוצת בנים המחיזה את תמונת הצנחנים ליד הכותל ואילו מספר בנות, הלבושות כתיירות וחמושות במצלמות, הדגימו סיור וחיפוש מציאות בשוק של העיר העתיקה. הטקס נחתם בשירת  "ירושלים של זהב", אותה שרו כולם בעמידה.

את יום ירושלים הזה לא אשכח לעולם.

אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני!