"בוא, ניכנס," אמר מועלם.

עמדנו מתחת לברוש הענק, משוחחים. עוברים ושבים רבים חלפו על פנינו, אך בינהם לא היה ולו פרצוף מוכר אחד. הבטתי בחלון ראווה סמוך ויישרתי את צווארון חולצתי.

"בית קפה באמצע היום?" שאלתי בנימה מתחסדת, "מה אנחנו? בליינים?"

"בוא," דחק בי מועלם, "אין לי חשק לחזור עכשיו לעבודה. קלקלה לי ת'מצברוח זאת."

"עד עכשיו עשינו מצווה," אמרתי לו, "אל תהרוס הכל."

"אני עייף ממצוות," התלונן מועלם, "וחוץ מזה, גם לדאוג לעצמי קצת זאת מצווה."

"בבוקר התפללתי סוף סוף במניין, ועכשיו אתה גורר אותי לעשות עבירות," אמרתי, שולח מבט חטוף בצעירה נאה, לבושה לא לבושה.

"עליי," אמר מועלם, "כל העוונות שלך עליי. עכשיו בוא - אני מת, מת."

עלינו אל בית-הקפה במדרגות האבן החלקות מרוב זוקן, אוחזים במעקה הברזל המחליד.

"אשכנזים פה כולם," נאנח מועלם, "יודעים לעשות חיים אלה."

בקושי התיישב  על הכסא הדק, כחס עליו, וברכו הכואבת לחוצה בכף ידו המעסה אותה בעדינות.

"מה תרצו להזמין?" שאלה דמות. מלצר, אולי מלצרית.

"אני לא יודע מה הוא רוצה," אמר מועלם, "אני רוצה ארוחת בוקר."

"כבר לא מגישים, מצטער," אמר המלצר, "אולי תבחרו משהו מהתפריט?" והניח שני תפריטים מאורכים על השולחן הקטן.

"נבחר, בטח נבחר," נאנח שוב מועלם, סובל ככל הנראה, "קלקלה לי ת'מצברוח זאת."

"סליחה?" תמה הנער המלצר.

"שום דבר, שום דבר," ביטל מועלם בנפנוף כף יד, "אל תשים לב. קצת לחוצים. אולי בכל זאת תביא לי חביתה, אם לא קשה? וקצת גבינה? וירקות?"

"אני אברר," כמעט שנאנח גם המלצר, "ומה בשבילך?"

"אני רק אשתה," התחלתי לומר, ומועלם, כצפוי, קטע אותי.

"הוא גם יאכל. תביא לו אותו הדבר. איפה השירותים כאן?"

עד שחזר מהשירותים הבטתי מבעד לחלון. הרחוב מתחת סאן. צבעים נמזגו באורה החם של שעת הצהריים הקרבה והולכת. הבוקר חלף לבלי שוב.

כשיצאנו מביתה של שרה בן-שלמה חשבתי על יעדנו הבא, אלא שמועלם יצא את הבית עצוב ומוטרד.

"איזה עוני," כאב את כאבם, "השם ירחם. איך מגיעים למצב כזה? מה יהיה עליהם?"

"העיקר שנשארו בחיים," ניסיתי לעודד, "יהיה בסדר. מה אתה דואג."

"יהיה בסדר? איך יהיה בסדר?" מלמל מועלם, "הם על הפנים. מאיפה ישלמו את כל החובות, הה?"

"יסתדרו," אמרתי, "כולם מסתדרים. מי אמר להם לשכור דירה בשבע מאות דולר? מה, אנשים לא חושבים מה הם עושים?"

"אמרה לך זאת," לאט מועלם, "רוצים לגור בסביבה של תורה. גם יש להם הכל בסביבה - גן ילדים, גמ"חים, שכנים שעוזרים."

"אז זה מה שאמרתי, " אמרתי, "יסתדרו בעזרת השם."

"בעזרת השם, בעזרת השם," מלמל מועלם, "אבל איך יסתדרו אם עוד מעט זורקים אותם מהדירה? כפרת עוונות. אם היה לי הייתי עוזר להם, בחיי. למה המדינה לא עוזרת יותר, למה?"

"שלשים אלף דולר הם צריכים, על מה אתה מדבר," איבדתי מסבלנותי, "אני לא יודע איך אנשים מגיעים למצב כזה. וחוץ מזה הם נפצעו קל, ראית. שייצאו מזה וישקמו את עצמם. שיילכו לעבוד."

"כן, כן, קל לדבר." מועלם השתתק לרגע. "הפיגוע הזה הכניס אותם לטראומה," המשיך ושקע בייסורי תוגתו, "ראית את הצלקות של הכוויות על הילדים? איך ימצאו שידוך אלה?"

"הם עוד קטנים," השבתי לו לא באורך רוח, חש בכאבים קטנים המתחילים לכרסם בבטני, "השם יעזור. הכל יהיה בסדר. מה אתה רואה היום הכל כזה שחור?"

"ביטלתי תור לאורטופד," נצטרד קולו של מועלם, "אשתי אמרה לי אל תבטל, תלכו ביום אחר. אני חייב לטפל בבברך. כל היום עולה ויורד במדרגות. דווקא לי נתנו בניינים בלי מעליות. אין רחמים. כבר קשה לי העבודה הזאת. וזאת גם כן קילקלה עכשיו ת'מצברוח."

בשעה שאכלנו קרבה אלינו אישה, לבושה בחליפה מחוייטת, צהובה-חומה. מבעד לאיפור הרעשני שעטו פניה הצעירים למראה, הציעה לנו חיוך, תוך שהיא שולחת מבט שואל לכיוון ברכו המעוסה בלי הרף של מועלם.

"אתה נראה לי סובל," אמרה-שאלה, ועיניה הצטרפו אף הן לחיוכה.

"הוא תמיד סובל," רציתי להשיב, "נולד בכיין וימות..."

"כל הכבוד," הקדים אותי מועלם, לוחך ומושך לתוך פיו עלה חסה שכמעט נשמט ממנו, "תהיי בריאה כמה שאת צודקת. מי כבודך?"

"אני תמי, נעים מאוד," לחצה תמי את ידו המושטת של מועלם. ידיי נותרו במקומן, אוחזות בסכין מכאן ובמזלג מכאן.

"נעים מאוד, נעים מאוד," פסק מועלם מאכילתו, "במה יש לנו הכבוד?"

"אני בעלת בית הקפה," משכה תמי כסא והתיישבה ביננו, "ועוסקת גם בהילינג."

קיצורו של דבר, בעודי מסיים לאכול ואחר מברך את ברכת המזון מתוך ברכון מוכתם שהביא לי הנער המלצר, העבירה תמי כפות ידיים ארוכות אילך ואילך מעל ברכו הדואבת של מועלם, וכולה ריכוז ורצון לעזור. מועלם עצם את עיניו, מניח לגלי האנרגיות לעטוף ולרפא את הסחוס ההולך ונשחק בברכו, ולשאוב מתוכה מים אחרונים. חלק מיושבי בית-הקפה הביטו בנעשה בגבות מורמות, או שמא רק נדמה היה לי הדבר. על כל פנים, ההמיה שרחשה בבית הקפה לא פסקה, ואני כמעט שהתנמנמתי.

ירדנו לרחוב ועצרנו ברמזור שליד הגן. האיש האדום עמד זקוף, ברגליים פשוקות מעט, ואילו מועלם התכופף וחזר לעסות את ברכו.

"לפי איך שנראית למעלה רציתי כבר לברך ברוך רופא חולים," סנטתי בו.

"סתם," עיווה מועלם את פניו, "סתם שטויות של אשכנזים. לא רציתי להעליב אותה, מסכנה. חושבת את עצמה לרופאה. הרפואה מהשם, רק ממנו, ישתבח שמו. אם הוא רוצה, מחר אני יכול לרוץ מרתון."

לפתע קצתי בשיחתו ובחברתו.

"עכשיו אפשר לחזור לעבודה?" שאלתי והבטתי ברמזור המחליף צבעיו.

"איזה עבודה איזה נעליים," נאטם מועלם ונאטמו פניו, "אני נוסע הביתה. נראה, אולי נעשה מגבית בבית הכנסת בשביל זאת. איך קלקלה לי ת'מצברוח, חבל על הזמן. אולי נדבר עם רמי מ"פיצוציית האחים". בראש-השנה שעברה קנה פתיחת ההיכל של הפרנסה באלפיים שקל, והשנה בחמשת אלפים. הולך להם, אז שיתנו משהו. יילך להם יותר טוב."

"די, די, תעשה לי טובה," הלכתי והאדמתי, "בסך הכל בקשו מאיתנו ללכת, לתת ספר ושוקולד, להגיד שנה טובה, ולשאול אם צריכים משהו. מה נהיית לי עכשיו מנהל העולם? אתה תשיג להם שלשים אלף דולר?"

"להתראות," אמר מועלם, "את המשפחה שנשארה נעשה מחר אחרי הצהריים."

"איך בדיוק אני חוזר לעבודה?" נדהמתי.

"רק על עצמך אתה חושב, "אמר מועלם והתניע את רכבו שסמל החברה מתנוסס על דלתותיו, "תראה איזה צרות יש לאנשים. תיסע במונית. עליי, עליי הנסיעה."

ונסע. בלית ברירה עצרתי מונית ונסעתי גם אני.

"אתה לא שואל מה שלומי?" זרח לקראתי נהג המונית.

הבטתי בפניו, מנסה לתהות על שפיותו, ושאלתי: "מה שלומך?"

"השבח לאל תודה לשואל," נהנה נהג המונית, "אני רמי. ומה שלומך אתה, אחי?"

"ברוך השם, בסדר." 

"אם לא אכפת לך, נשים אותם קודם בשמגר," רמז לי הנהג, ורמיזתו כוונתה ליושבי המושב האחורי שרק עם רמיזתו שמתי לב לנוכחותם.

"מי מת?" שאלתי.

"איזה אדמו"ר שהביאו היום את הארון שלו מניו-יורק. אלה באו אתו בטיסה."

בחוץ התחלף הנוף בקצב התנועה שהתנהלה בעצלתיים.

"כמו שאתה רואה אותי," אמר רמי, "אני עובד עד הערב על המונית, אחר-כך מעביר אותה לשכיר, עולה הביתה מתקלח, והופ – מחליף את אחי בפיצוציה. אם כבר שותף - עדיף אח. לא ככה, אחי?"

"אתה מתכוון ל"פיצוציית האחים", לא?"

"ישתבח שמו לעד לא שוכח אף אחד," התרגש רמי, "מה, אנחנו מכירים?"

"מי לא מכיר את "פיצוציית האחים"," המשכתי ולא ידעתי לאן, "זאת ה-פיצוציה בירושלים. גם אומרים עליכם שאתם גומלי חסדים גדולים."

"וו'לה, עשית לי את היום," שכח רמי להביט בכביש, וזכה לצפירות עזות מאחור, "יותר טוב מכתבה בעיתון, תאמין לי. זה מהשמיים שככה פתאום בא בנאדם ועושה לך סבבה על הלב."

"אין מקרה בעולם," אמרתי, ובלבי חשבתי "עולם קטן", "וצריך להודות על זה. לתת צדקה בעין יפה. והכי טוב בסתר. אפילו עוד הערב."

"בטח, בטח," מלמל רמי, מביט בי בפליאה מסותרת, מנסה לתהות על שפיותי. מקץ דקותיים עצר ליד בית-ההלוויות שברחוב שמגר, וסייע לזוג הזקנים, שנרדמו במושב האחורי, לרדת ולחלץ את מזוודתם הקטנה, שגלשה לעמקי תא המטען של המונית.

נכנסתי לבניין המשרדים בשעת אחר-צהריים, עייף ויגע. על שולחני היו פזורים מסמכים שונים, באותה ערבוביה בה הותרתי אותם בצאתי בבוקר. שעה ארוכה ניסיתי להכניס בהם סדר, עד שהחל ראשי לכאוב, ויצאתי אל החצר הפונה צפונה, אל הר המנוחות.

שיירת אבלים השתרכה לאיטה במורדו הדרומי של ההר, ונעצרה בסמוך לקבוצת הקברים התלוייה מעל פאתי הוואדי. על הגבעה שמנגד לקברים שקטה שפעת אורנים מוריקים. רוח לא רוח עברה ביניהם, מנענעת קלות במחטיהם וחושפת איצטרובלים צעירים, משפילים חוטמיהם אל הקרקע כמבקשים לקשור עצמם אל ריח לחלוחיותה. עיניי עלו אל קברו של אבא, ומשם אל קו האופק שהתווה הר רחוק, חשוף עדיין.

בפינתו העליונה של ספסל האבן עליו התיישבתי נאבקה נמלה גדולה בקורי עכביש שנכרכו סביבה. חסמתי את דרכו של העכביש החופז אליה, ונשפתי עליה עד שנחלצה מהקורים ונחתה על הרצפה, וכבר הייתה ממהרת, מבוהלת. התאוויתי לרמוס בנעלי את העכביש שנחת לידה, רחוק מטרפו, נתלה על קור שטווה לו אגב נחיתה, אלא שנמלכתי בדעתי וחננתי אותו. אפשר ששניהם לא נתנו את דעתם כלל על מה שעשוי היה להתרחש אילולא נזדמנתי למפגש הרה הגורל בינהם, ואפשר שלא חשו כלל את קיומי. שאלמלא כן, אולי הייתה היא מודה לי, והוא קובל עליי.

ניערתי ראשי וישבתי שם עוד שעה קלה, מבקש לשוב אל המראות הרחוקים, אלא שעיניי כבדו לפתע, ואני הוכרחתי לעוצמן.