יום שישי בביתו של ששון הסנדלר היה תמיד זמן של התעלות. ששון ואשתו שמחה היו עוסקים כל היום בהכנות לשבת, כי מי שטרח בערב שבת אוכל בשבת. ששון הסנדלר היה תלמיד חכם, אך למה היה סנדלר? כי מה לעשות וישראל צריכים נעליים, אך רוב יומו ישב ולמד. שמחה היתה עקרת בית שהיתה מקימת מצוות, מצד מצות אנשים מלומדה. לא היו כששון ושמחה השמחים בחלקם בוטחים בטחון שלם בקודשא בריך הוא. ששון ושמחה גם גידלו חמישה ילדים: גיל, רן, רון, דיצה וחדוה. הפרנסה לא היתה משהו אבל הביטחון בה´ הפך את הפרנסה לדי והותר. יום אחד פנו אל ששון בעלי בתים מהעיר ואמרו לו: "ר´ ששון הסנדלר, העם צמא לתורה תן לנו ללמוד ממך" ששון שלא ידע להגיד לא אמר שהוא מוכן ללמוד איתם. וכך הפכה חנותו הקטנה שהיתה בקרן זוית למקום תורה, שאשר רצה בא ונטל. כל יום היה חוזר הביתה עם חיוך על הפנים ושמח על קירוב הלבבות, וכמובן אשתו שמחה הצטרפה אליו לשמחה. בשיעור החלו להציע לו לקחת כסף, שהרי בתור סנדלר הוא לא מרויח כזה הרבה ויש לו שבע פיות להאכיל. הוא תמיד סרב בתוקף בטענה כי יש לו כל. ובליבו בטח בקב"ה שהוא יעזור אם יהיה צורך. ילדיו גדלו, הבנים הלכו ללמוד תורה בתלמודי תורה, והבנות הלכו ללמוד בבית-ספר של "בית יעקב". ששון ושמחה השתמשו בכל הכסף שהיה להם לממן את לימודיהם של הילדים, ולא היה להם כזה הרבה. יום אחד קיבל ששון מכתב ובו כתוב כי ר´ שמעון בן ר´ דוד נפטר והוריש לששון את כל הונו. ששון ניסה לחשוב מה זה ועל מה זה, ונזכר שהיה איזה שמעון ישיש שהיה יושב מאחורה בחנות ומקשיב בשקיקה. הוא חיפש דרך לגמול למשפחת אותו ישיש ולא מצא. עתה ששון היה מסודר מבחינה כלכלית אך מה לעשות וישראל צריכים נעליים המשיך לעבוד בתור סנדלר ללמד בשיעור וכמובן ללמוד. כל ילדיו גדלו להיות רבנים או נשות רבנים המפיצים תורה ברבים בכל אשר הלכו. הגיע יום שישי והילדים באים לשבת, אתם יכולים להבין למה יום שישי זה היה שמח יותר מיום שישי רגיל.

ירמיה י"ז,ח (הפטרת בחקתי ):

"והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי "

רד"ק: "...כן האדם הטוב, אשר יבטח בה´ לא יסור טובו לעולם. ואפילו בשעה ששאר בני אדם בצרה הוא יהיה בטוב, ...ופרי האדם הטוב שילמדו בני אדם חוכמתו ומעשיו הטובים. והעלה הוא משל לממונו ועושרו שיהנו בני אדם ממנו".