מעבר לפסגת הדמיון, בין עצי הגעגוע, ניצבת איתנה, גבעת החלומות.

כל חלום וחלום הנחלם, עולה בכל לילה בדרך לא דרך עד לגבעת החלומות.

שם, נפתח גשר קוסמי בין השמיים לארץ וכל החלומות נשאבים אל על.

ישנם חלומות אשר נתפשים בקוצים ושיחים ונתקעים על הארץ.

ישנם- העולים מעלה לתוך הרקיע וישנם אף מתגשמים.

בכל לילה, התהליך חוזר על עצמו חוץ מביום הכיפורים וב-8 בדצמבר.

בכל ליל 8 בדצמבר, יוצאים האנשים מבתיהם ונעים לעבר האמפי המרכזי.

שם, נישאות הרצאות ונישאים נאומים מעל בימת האמפי.

בכל ליל 8 בדצמבר, זוכרים ומזכירים אנשי העיר את נשמות הילדים האבודים, אלו אשר עלו אל הגבעה וממנה לא חזרו.

דמעותיהן של האנשים אשר זולגות בשצף קצף במורד תווי הפנים המחוספסים, אך שבורים מכאב וצער ומתאדות בערפל הלוהט שמזדחל לו כנחש מפוספס ומלא זעם.

אותן דמעות המתאדות הופכות במהרה לעננים ככבשן העולה מהמזבח-מעיניים אדומות ומלב שקוף.אותם עננים נעים בקלילות המייחדת רק אותם לעבר גבעת החלומות,שם, כמו בהינף מטה קסמים,מבריק ברק,מתנפץ רעם וגשם חזק ניתך על פני הקרקע.

גשם,שהופך תוך דקות אחדות לנהר זר ואכזר השוטף את כל עצי הגעגוע ומרווה את צימאונם.כמו המים,כך גם האנשים,מתנקזים לעבר גורלם הקבוע מראש,חוזרים לבתיהם, לעבודתם,כשהילדים הם רק זיכרון קר ודי מנוכר, מסותתים על מצבת אבן גדולה הניצבת במרכזו של האמפי ועליה כתוב "יזכור" גדול,שחור על גבי שחור...

החיים ממשיכים כרגיל וכעבור מס´ חודשים,עצי הגעגוע מניבים פירות,אלו הם פירות השיגעון והתעתוע,ומדי קיץ,אצים רצים הילדים לשחק במחבואים.

והיכן נמצא מקום יותר טוב מגבעת החלומות? אכן,אין!

וכולם מטפסים במרץ למרות האיסור הכבד אשר הטילו אנשי העיר על כניסה או טיפוס לאזור.והנה הם משחקים,מתחבאים בין הסלעים השחורים והשיחים וכשהם רעבים,כמה ילדים יוצרים סולם גנבים על עצי הגעגוע,קוטפים מפירות השיגעון והתעתוע ונוגסים בהם במרץ רב עד אשר מכלים את הפירות לגמרי.

כעבור מס´ דקות שומעים הילדים קול מוזר ועמום,האומר להם לפנות לעבר קצה הגבעה ולקפוץ אל התהום.כל אחד ואחת מהם ממלאים את פקודת הקול וקופצים לעבר סוף חייהם,סוף הווייתם,וכך חוזר על עצמו המקרה,שנה אחרי שנה.

זקני העיר נועצו ביניהם פעמים רבות על אודות הפיתרון הראוי למקרים הללו,אך לאף אחד לא הייתה תשובה מספקת ופיתרון הולם.ב-8 לדצמבר,בדיוק כעבור 20 שנים מהמקרה הראשון שפקד את העיר,התכנסו זקני העיר והחליטו לעשות מעשה:בקיץ הקרוב,כולם,ללא יוצא מהכלל,יעלו לעבר גבעת החלומות וינסו לגלות מה עלה בגורל ילדיהם.אחרי כ"כ הרבה שנים אשר פחדו לעלות לשם בעצמם,החליטו כולם שאין להם מה להפסיד וזהו הפיתרון היחיד והסופי.

וכך היה:בהגיע הקיץ המיוחל,כל תושבי העיר,טיפסו לעבר הגבעה ובהגיעם אליה,ראו את עצי הגעגוע עמוסים בפירות טובי מראה ומלאי חן.

ניגשו כולם בהיסוס קל לעבר העצים טיפסו קלות וקטפו את פירות השיגעון והתעתוע.

נגסו בהם ולא הפסיקו,עד שסיימו אותם.

מיד,שמעו קול מוזר ועמום האומר להם לפנות לעבר קצה הגבעה ולקפוץ אל התהום.

כל אנשי העיר התקרבו לעבר הפסגה ושניה לפני שקפצו שמעו קולות אחרים,קולות ילדיהם האבודים ובהסתכלם למטה,אל קצה התהום,ראו האנשים,עצמות שבורות וגולגולות מנופצות.מיד,פרצו כולם בבכי ודמעותיהן  הצטרפו לנהר גדול ומלא עצב אשר חלחל מטה מטה לעבר שארית ילדיהם וכמו בהינף מטה,קמו ילדיהם ובכו עמם ביחד.

כזו היא גבעת החלומות,ישנם חלומות המתנפצים לרסיסים וישנם כאלו,יחד עם המון אהבה ואף מעט כאב,מתגשמים לדמויות מאושרות,לרסיסים המתחברים יחדיו.