אני זוכר אותה, עולה למיטתי ומרתקת אותי אליה.

אני, עדיין אפוף בחלומותיי, פקחתי את עיניי לאיטי וראיתי את צילה השחור על הקיר.

מלמלתי לעצמי:זה לא אמיתי, זה רק חלום ומיד שמעתי קול חבטה אדירה אשר הרעידה את כל הבית וארון התרופות התנפץ על הרצפה, הלכו כל כדורי ההרגעה, הרהרתי .

ולפתע, היא פתחה את  פיה ואמרה:עכשיו תקשיב לי נבלה, אני קובעת כאן עכשיו וכל מה שאומר לך, אתה תעשה, מובן?

ואני הנהנתי לאות חיוב.

תסתום את הפה שלך, אמרתי!

אבל לא דיברתי...

תסתום, נבלה!

התחלתי לבכות ולהסתחרר כולי-בלי כדורים, בלי כוס קולה, מה אעשה עכשיו?

בזווית עיני, ראיתי על השידה שליד המיטה את המחברת הכתומה, זאת שאני רושם בה את כל זיכרונותיי ושיריי.

מיד, צץ במוחי רעיון ועיניי החלו לחפש כלי כתיבה בנמצא.

והיא, "מ", מנסה למנוע מעיניי להתמקד כמו שצריך והחלה מסתחררת במהירות עצומה וצובעת את החדר בשחור כהה. ממש בדקה ה-90, מצאתי עיפרון אכול למחצה והושטתי את ידיי לעבר המחברת.

ציפורניה אחזו בכוח במחברת וגרונה השמיע נהמות מפחידות ואני בשלי, אוחז בכל הכוח ולא מוותר.

לאחר כדקה של מאבק, הצליחה לקרוע מידי את המחברת, אך קטע נייר קטן נשאר בידיי.

מיד לקחתי את העיפרון אשר היה מונח לו על אזני והתחלתי לכתוב במהרה:קשקושים, בלבולים, העיקר לכתוב. והנה, החדר התמלא אט אט באור נוגה והיא קפצה מהחלון לעבר הגינה.

ממש לפני שקפצה, שאלתי לשמה והיא ענתה:אני מוזה ואל תדאג, אחזור בקרוב...