במקם להסגיר את עצמי
לתחושות שליליות וצעדים לא מכוונים
אני מסיטה כל וילון אל הדרך,
שמובילה לשם.
אוחז ולא מרפה,גם אם אצעק
שאיני יכולה, גם כשאזעק לעזרה.
זה חוזר, וזה תמיד חוזר.
הנאיביות שלך יכלה להדביק אותי ממזמן
בטוהר מחשבה ואופטימיות זוהרת.
כנראה שדף לא תמיד עוזר.
רגשות לא נשאבים החוצה,
הם רק נקברים בפנים.
אם הייתי שיכורה, כבר היה אז טוב
לצחוק מכל דבר, אולי אפילו ממך.
או להסתגר באיזו מערה לא היה עושה לי רע.
מה הוא רע בכלל
אם הוא כ"כ קרוב אל הטוב.
אל תחזור עד שאחלים,
זו בקשה אחרונה.
תגובות