ארז ליטמן
-
אפשר ללמוד עלי מהשירים שלי. כך אני מקווה לפחות.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] גדול. הנשיקות נשיקות פרידה של לוחמים מאהובות ? [ליצירה]
- [ליצירה] נהדר ולא אכביר במילים כי עשו זאת קודמיי. [ליצירה]
- [ליצירה] "אי דרכך יורדה, ספרי לי, נעמה..." התשובה בגוף השאלה: הכותב הוא כותב. [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים מרגש ומתאים מאד להיות שיר לנתן. [ליצירה]
- [ליצירה] גיל היקר שמחתי לראות שיר שהוא יותר משלוש שורות :) כי כך מתאפשר לבטא יותר, וזה אכן טוב. כמו כן, המחווה הלוינית שעשית במודע או שלא - משעשעת. רק חבל שהחרוז בסוף לא עובד - בחינה במלרע וגליוטינה במלעיל. אלא אם כן זה מכוון לצרום, הייתי מחפש משהו אחר. ארז. [ליצירה]
- [ליצירה] נפלא, נהדר ! אני מת על שירים בזמן עתיד (סטייה שלי) :) ובכלל השיר יפהפה, הסיפור נוגע. כשהבית הופך לכלא.... ארז. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה יופי של שיר ! כיף לקרוא אותו שוב ושוב. הוא בנוי מאד נכון ונגמר בזמן ובמקום הנכונים. אפשר לקרוא שָבַת או שַבָּת, ואת המשמעות של "הוא" בהתאם... ולגבי ההתחלה - לפחות עבורי היא מתארת מצב של כל בוקר מבקרי השבוע :) ארז. [ליצירה]
- [ליצירה] לא כל כך מופרך לאה גולדברג כבר כתבה: "ורק לערב צבע של תפוז"... :) אני מאמין ששי מודע לזה. שיר ייצרי. אני אוהב שירים ייצריים. [ליצירה]
- [ליצירה] קשה קשה שי, היטבת לעמוד על אחד הקשיים הגדולים. עשורים רבים בלשנים ופסיכולוגים מנסים לבחון את הקשר שבין השפה אותה דובר אדם ובין המציאות והדרכים לתאר אותה. בינם יש הטוענים שהשפה ממש מכתיבה לנו את המציאות. ואף דוד גרוסמן כבר עסק באחת ממסותיו בסוגייה, כשתהה האם לפני המצאת המילה "תסכול" (יחסית לא מזמן) אמנם לא יכלו דוברי עברית לחוש את תחושת התסכול שחשים דוברים שנולדו לעולם בו המילה קיימת. ובאמת, תנסו רגע לדמיין שהמילה לא קיימת ועכשיו תתארו תחושת תסכול. קשה, קשה. תודה שי. [ליצירה]
- [ליצירה] יופי ! רק הייתי משנה קצת את החלוקה לבתים. מצא חן בעיניי מאד המבנה הקודם של סטרופות קצרות, צמדי שורות כל בית, עמיחיִי כזה. כלומר מפריע לי פתאום הגוש הזה באמצע השיר ה"רזה". לכן: ובכל פעם שהרכבת עוברת פסיה- מוחספסים, אינטימים, ריקים. ידיי החלקלקות- מפספסות אותך (*כאמור מעדיף סדר מילים זה) ושוב בך איני אוחז. ההסתכלות למעלה, מעלה בי רגש אחד קטן. קנאה. ושוב את. ושוב. אני. ואת. רבים. [ליצירה]
תגובות