בימים האחרונים אפשר לראות סימנים ראשונים לזה שהחורף מתקרב.
השמיים מתעננים לעיתים יותר קרובות, והרוח מעיפה עלים צהובים לאורך המדרכות.
זה נראה כמו הזמן המתאים לספר את הסיפור שלי.
לפעמים אני מרגיש כאילו גם אני, בכל שנה לקראת החורף, דוהה לתוך שלכת; נושר מהעץ ומועף ברחובות בלי מטרה, נתון לחסדי הסוליות של העוברים והשבים.
בחורף הקודם הייתי מיואש באמת.
ניסיתי לשכנע את עצמי כל הזמן שדברים נראים אחרת בקיץ. בסוף הלילות הארוכים, כשהערפל היה מתחיל להתבהר, מיהרתי לסגור את הוילונות כדי שלא ייכנס אור.
מזמן לא היה חורף כל כך גשום, חשבתי מדי פעם, מנכס לעצמי תופעות טבע; מחפש משמעות בזה שגם השמיים קודרים.
את הסיפור שלי צריך לשמוע בחורף. צריך לבחור יום בו הגשם מכה בצורה חסרת תקווה במיוחד, רק ככה אפשר באמת להבין.

כשהייתי קטן ואמא שלי הייתה כל מה שהייתי צריך, הלכנו, לקראת הסתיו, לחפש את החצב ביחד. וכשמצאנו אותו, התיישבנו לידו, הוצאנו את הסלסלה שהבאנו ואכלנו. וזה היה היום הכי נהדר שיכולתי להעלות על הדעת. ובחורף היינו מטיילים בגשם, יד ביד ואז חוזרים ויושבים ליד התנור בסלון עם כוס תה ומדברים.
כשהיה יורד שלג, היינו נצמדים לחלון בהתלהבות; וכשהשלג הפסיק, לבשנו מעיל וכפפות ויצאנו לטייל. והיה קר והכול היה כל כך שקט ולבן.
אי אפשר שלא להסתכל אחורה ולא להבין למה זה כבר לא יכול להיות ככה יותר. לפעמים אני רוצה לנתח את ההבדלים, אבל אני כבר כל כך רחוק מזה שאני לא מסוגל אפילו להבין מה חשבתי לעצמי. אני יודע שהיה לי טוב, אבל התמונה שאני מצייר נראית לי כל כך עצובה היום.

אני מתגעגע לשירה. מאוד.
בימים האחרונים אני לא יכול להפסיק לחשוב אם היא עדיין חושבת עלי.
הכרתי אותה באחד הלילות של הקיץ הקודם, בתחנה המרכזית. היא ישבה לבד על ספסל ונראתה עצובה. העיניים שלה נצצו מדמעות והרגשתי שהיא כל כך בשבילי. אז ניגשתי אליה. כששאלתי אותה מה קרה, כל הגוף שלה רעד.
מעולם לא ראיתי אותה לפני אותו רגע, אבל כשחיבקתי אותה והיא בכתה לי לתוך הידיים, אהבתי אותה כל כך. וזה לא עובר לי.
היינו ביחד כל אותו הקיץ; ויום אחד, כשנסענו לראות ברקים ליד הים, היא נפרדה ממני.
אני בטוח שבמשך כל הסתיו היא רק חשבה על איך היא תעשה את זה, ומאז אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה.
היא אהבה לקחת דברים עד הסוף, אבל תמיד היה נגמר לה מהר; ואז היא הייתה זורקת אותם, בחורף, ליד הים. כשנפרדנו, הייתי מיואש באמת, למרות שהייתי צריך לדעת.

תארו לכם וכל אותן כמעט תאונות היו מתרחשות ביום אחד; שכל מה ששומר על הממוצע בכך שהוא לא קורה, יקרה. דמיינו את הפליאה.
אני מתייאש נורא כשאני מבין שזה לעולם לא יוכל לקרות באמת. אם חושבים יותר מדי על סטטיסטיקה, אפשר להשתגע. הכול כל כך מחושב וידוע מראש, כאילו אין לך שום שליטה על החיים שלך; כאילו כל דבר שתעשה יהיה כל כך ברור עד שזה יהיה חסר טעם לנסות ולעשות משהו אחר - הרי גם הוא יהיה רק עוד חלק מהסטטיסטיקה - החריגות שומרת על הממוצע. זה חוק שלא משנה מאיזה כיוון תנסה לשבור, תמיד תישאב לתוכו.
כשמדברים בחדשות על שנת בצורת, אני מחייך חיוך קטן. מריר.
החורף תמיד חוזר בסוף.
וזה לא הדבר היחיד בו הוא עקבי.
לפעמים אני מתעורר בבוקר ויודע בדיוק מה היום הזה יביא איתו.
אם לא היה כל כך קר בחוץ, אולי הייתי מוצא את הכוח לצאת ולשאוף קצת אוויר. אבל קר.
זה לא שאני אף פעם לא שמח, אלא שבחורף הערפל מסתיר כל דבר יפה.

בהצגות תיאטרון, כשהייתי קטן, תמיד רציתי להיות מאחורי הקלעים. אולי זו הייתה הסקרנות מהלא ידוע, ואולי זה בגלל שזה היה בלתי מושג, אבל האמת היא שמאחורי הקלעים אין שום דבר מהזוהר שיש בהצגה. והמסלולים של המזוודות בשדה התעופה, וכדורי הבאולינג בתעלות - זה אף פעם לא טוב כמו שהיית מקווה.
יש הרבה רגעים שאובדים לי - או שאולי נכון יותר להגיד שאין. יש לי כל מיני מחשבות שמבליחות לרגע מבריק אחד ואז נעלמות. אי אפשר לתאר את תחושת ההחמצה. אני אוהב לחשוב שיש מקום כלשהו בו מתאספים ביחד כל אותם רגעים. לפעמים אני חושב שכל האושר שלי חמק לשם, מבלי לתת לי הזדמנות להוכיח שאני יכול להתמודד איתו. אבל מצד שני, אולי אני לא יכול.

הסיפור שלי חוזר בכל פעם בצורה שונה, בדיוק באותה המהות.
אני שונא את הגשם כי הוא שוטף ממני את כל השמחה, ותמיד נדמה לי שהפעם הרוח תפיל אותי סופית.
וכל כך קר בחורף.