אני נשען על הכסא לחשוב על שעבר מאז אתמול ו-
לא הייתי כותב על כך אלמלא היד שלי התחילה לרעוד.
זו לא פעם ראשונה.
בפעם הקודמת נבהלתי והחזקתיה חזק
הזעתי. הזעתי בחזי כמו שלא הזעתי מעולם
לרגע חשבתי להתקשר
לומר לך שלא הכל בסדר. שמשהו נורא קורה.
אבל היה מאוחר ולא רציתי, את יודעת
אז נתתי לה לרעוד. נשמתי עמוק וזה הפסיק.
אני בעצם כותב עכשיו ביד אחת.
השנייה צפוּנה מאחורי גבי מחשש שמא...
הנה, אני מוציאה. משתף אותה בכתיבה, כמתמיד,
והיא רוקדת על הדף, כאילו דבר לא קרה.
ואולי לא קרה וסתם דמיינתי?
עכשיו אני מפחד להפסיק לכתוב
שאם אפסיק, תתחיל מחדש ואז ארגיש חייב להתקשר,
הרי אמרת שאתקשר כל פעם
שארגיש שהחדר נסגר עלי כמו פרח לקראת ערב.
עכשיו כבר חושך. יללות התנים נשמעים
בכביש המהיר, זה המוביל לביתך.
הנה אפסיק, לאט לאט בהדרגה,
אולי, לא תרגיש בדבר ואוכל לקום להסתובב,
להירגע.
אני אוזר אומץ,
סבלנות,
מילה, ועוד אחת, ואחרונה,
אחרונה.
תגובות