מילדות - ילדותינו, משחר - ימינו; נחרת בזכרינו; להיות נאורים. מליוני בני - אנוש, שאפו אל הידע ועמלו, יום וליל, בכדי להשכיל. אולם; שערי - מקדשים של הידע, לא לכל אחד! הם זמינים. כדי להשכיל ולרכוש את הדעת; צריך לרוקן, את הכיס עד הריק צריך לגרות, אחרונות המעות - הן, בכדי לממן, הלימוד הנחשק. ישנן משפחות, דלות - הכנסות - הן, אשר בקושי גומרות, את היום; ישנם אנשים, חסרי - פת של לחם, אשר לחינוך, לא נותר להם גרוש. אז מדוע אתם! רבותי השרים אינכם מבינים, את חומרת - הדברים; מדוע לבכם! לא מקשיב לכאב, של אלפי הבריות, דואבות בלי הפסק. האם, זה בסדר דברים השוטפים, שלא לכל אחד, החנוך, הוא זמין. שלא כל אחד, יכול להרשות, את השכלה, לפני - עצמו. איך, זה קורה! בעולם הנאור, שבו כל אחד, הוא מלאך וגאון; בני - האדם, רעבים אל הידע, ממש מנועים, משכך רעבם. ההשכלה הגבוה, בבחינה של מותר - היא; עולה היא, ממש, כתכשיט ושכיה; אלפי הדולרים, מוצאים אל התוהו, רק, כדי שהאדם יוכל להחכים! אלפי הסטודנטים, בהבטיחם פת של לחם; נאלצים לעבוד, כפופים, כאגמון. נושאים, את הנטל כבד, כאבן, של הזכות, לרכישת - האוריין. עוברות השנים, במהירות - הסילון; נוסקות צפורים, מעל השדות. אך, המציאות יבשה ואופלת; מוסיפה, להיות אכזרית, עם הרוצה באוריין ובידע. החנוך הגבוה, נמשך בתמורה, למקח הגורד, את עננה; מרקיע שחקים - הוא, בונה מגדלים וכמו תמיד, מרוקן הכיסים. אז נזעק! במלוא גרונינו, לעבר שחקים; נישא! את קולינו, אל החלונות הגבוהים; ששכר - הלימוד יפסיק לטפס ושכל אחד, יוכל להתחנך! לסכום הדברים, נאמר לעצמינו, שיש לחרות, על פני - מצפונינו, את המילים, חשובות מהכל: החינוך והידע, שייכים לכל! החינוך והידע, הם ערובה לעתיד, שהעולם, יוסיף להזהיר; שמשוכות - השלטון, יהיו ביד הטובה ושלום ושלווה, היא תביא לכולם! מילדות - ילדותינו, משחר - ימינו; נחרת בזכרינו; להיות נאורים...