היו היה פעם קיפוד. קשה יום ולמוד תלאות.
קוציו היו קשים, אך בטנו רכה. והנה הכיר פרפרית לבנה.
על פני שדות ירוקים שיחקו השניים. בינות פרחים כחולים וורודים, והשמש בשמיים.
והקשרים התאדקו, והשניים התאהבו. ועשו שטויות ולמדו לימודים.
וקוצי הקיפוד הוגמשו לעומתה. וכנפיה רעדו למשמע קולו. וליבו הקטן פרפר למראה הענוג.
והפרפרית אהבה את החופש, אהבה היא להתעופף, להרגיש את האויר בכנפיה, ואת הרוח בפניה.
והקיפוד... אהב הוא את ריח האדמה. הבטחון שבמוצקות.
אהב הוא לזחול למחילות, להריח כל רגב ופרח.
והפרפרית, אהבה רק לשתות מהם את הצוף.
וחברים הכירו חברים הכירו חברים. ומצד הקיפוד, שמחה וצהלה. ומצד הפרפרית...אכזבה גדולה.
מה... זה קיפוד!! כולו קוצים, קשים וחדים. קשה יום ולמוד תלאות... אל תשכחי יקרה שלנו... אנו פרפרים... והוא... קיפוד.
והפרפרית אמרה אכן. אך אותו אני רוצה, ואותו אוהבת.
ובני משפחתה בשלהם נשארו, אם את הולכת איתו, את כבר לא איתנו...
לא תוכלי עוד לעוף על כנפי רוח, ולשתות את צוף הפרחים.
נדונה את לכלא נצחי... כלא נצחי של אוהבים...
ואמרה הפרפרית זה רצוני. אך הקיפוד, רצונות אחרות לו.
רצונו להכיר קיפודה שמשפחתו תאהב אותה... ויותר חשוב שמשפחתה תקבל אותו, עם כל קוציו, וקושי יומו.
וביחד הוא והיא יבנו קן במחילה, שהכל יהיה מושתת על אהבה והסכמה.
כך אמר הקיפוד לפרפרית הלבנה, וכנפיה החווירו מעצב ומאכזבה.
אני איתך, לכל אשר תלכי, ולעד תשארי הפרפרית הלבנה שלי.
ולוואי ותמיד אשאר הקיפוד שלך... כי את הראשונה... שקבלת את ליבי...