צועד אני ליד גורד השחקים הענק שבעיר, עיר בורסות היהלומים, ומהרהר באנשים המעונבים, במשרדים המהודרים , שקירותיהם עשויים זכוכית. חושב על אותם מכשירי הטלפון שיודעים לספור רק מיליוני-דולרים. על הפקידות היומרניות, אשר מדמות שכבשו את עולם, כאשר הבוס אומר דרך האינטרקום: "תשיגי לי את...." וכש-"את" בא, הוא מצווה: "תכיני לנו שני קפה עם סוכרזית".
אני מתבונן ותוהה: מי בנה את אותו מגדל? מי שם לבנה על לבנה, בעומדו על הפיגומים בקומה השישים ושמונה? מי הניח את מרצפות השיש במסדרונות, בעודו כורע על ברכיו?. מי התקין את הנברשות בתקרה בעומדו על סולם רעוע? מי יושב במרומי העגורן שעליו שלט ענק: "קולומבוס – חברה לבניה".
אני מתבונן באותם קשי יום, בפועל ממחנה הפליטים בשכם, וברצף שבא מתאילנד, ובפועלים שבאו מהפיליפינים ומסין, בטייח שבא מרומניה.
בשלט שעל הבניין רשומים השמות של חברת הבניה, והמהנדס, ומתכנן רשת החשמל והמים וקווי התקשורת.
אחרי שתיגמר הבניה, יתנוסס רק השלט של בעל השליטה במניות של חברת היהלומים, והפועלים שבנו את הבנין ילכו לסניף הדואר וישלחו למשפחותיהם את מעט הדולרים שהרוויחו לפרנסת ילדיהם....
תגובות