קפצתי
אל המים העמוקים
הצלולים
אל הגאות
ואת בכית,
כשאמרת לי שללכת זה גם קצת למות
קפצתי
והשושנים שלך צפו במים סביבי
נסחפות
ואלמלא הדמעות שלך
הן היו יפות
ראיתי את דמך
שנשפך בדממה
ואת נהרת החסד על פנייך
אורה הרך, הכואב, של הבנה.
רסיס טיפה
מעמעם את התמונה
מקצה עיני
נושרת, משתנה
מוחה זכר צל פנייך, כשאהבת
כל כך אהבת
ואיך ראיתי שושנה זרה שפרצה בי
ובכיתי אז,
כשנעלמת.
תראי אותי,
עכשיו
זה יפה לראות
אדם
שלמד לפרוש כנפיו
שפרץ אל המהות
כי ללכת זה גם קצת למות
תראי אותי,
נולדתי מחדש.
ותודה לאסתר על המשפט.
תגובות