סתם ילדה קטנה, שלא מבינה שום דבר. היא עומדת שם, מתחת לפנס ברחוב השקט, צוחקת, מחייכת. מה היא מבינה? כלום. סתם ילדה קטנה. היא עומדת שם, עם חיוך מרוח לה על הפרצוף, שמימית, קטנטנה, לא מבינה, ולא אכפת לה בכלל. אין מלחמות בשבילה, אין רעב, אין עוני. הכל מושלם. והיא מחייכת את החיוך המתוק שלה, ופניה מאירות את הרחוב האפל. והפנס מאיר אותה, למרות שהיא בעצמה מעין טיפה של אור בחיים האפלים ברחוב. אבל היא סתם ילדה קטנה, היא לא מבינה מילה. סתם ילדה עם חיוך, סתם ילדה עם תקווה. אבל היא נותנת את התקווה לכולנו. והיא בכלל אינה מודעת לכל הכאב שבעולם, מתרכזת רק בטוב, רק באור שברחוב, רק האור שהפנס מאיר, רק האור שפניה מאירות. והיא ילדה קטנה שלא מבינה. ומשום מה אף אחד לא מחפש אותה, אף אחד לא דואג לה, היא דואגת לעצמה. והיא ילדה קטנה, ילדה קטנה שדואגת לעצמה, לא לעולם, לא למלחמות, לא לעוני או לרעב, פשוט לעצמה. אבל היא לא אגואיסטית, היא הרי ילדה קטנה, ומה היא כבר יכולה לעשות? והפנס שעומד שם כבר שנים על גבי שנים, מאיר את האופל שברחוב, את הרע שבעולם, וגורם לו לקרון, גם הוא כמו ילד קטן, שאינו מבין. דואג רק לעצמו, אולי בעצם גם לאנשים אחרים… כמו ילד קטן, וילדה קטנה שעומדת מתחתיו, מאירה בעצמה את הכל. אבל מה זה חשוב מי בכלל מאיר, היא מאירה, הוא מאיר, הם מאירים. את החיים שלהם. את החיים שלנו. הם מנסים לראות רק את מה שבכל זאת טוב, את מה שכולנו צריכים לראות, את מה שכולנו רוצים כל כך לראות…