אני מסתכלת בתמונה, תמונה אחת ויחידה, תמונה של כאב מהול בשמחה. תמונה שלוותה אותי חודשיים שלמים בארנק, וכעת אני מוציאה אותה בנשימה כבדה. אני לא רוצה עוד זכר לכל מה שהיה, שום הוכחה, שום עדות לשומדבר. תמונה שמלאה בתקופה שלמה, ועם זאת תקופה שנסתיימה, ולא תחזור כבר לעולם. אני לא אתן לה לחזור. מבחינתי זה נגמר באופן טוטלי. שנינו מחייכים למצלמה, הוא עם העיניים הכחולות, השלוות ואילו אני עם העיניים האפורות, אפלוליות, כמעט כמו נפשי. ועם זאת, אני עוד זוכרת את הרגע שבו היא צולמה, את הצחוק, שכרגע מהול רק בעצב. את השמחה שכעת מהולה בקצת כאב. אבל זה יעבור. והתמונה הזאת, שכל כך גדולה עלי, שכל כך לא חשבתי שאי פעם אסתכל עליה במבט כזה, מונחת בשלווה על השולחן. לא ברור לי מה ייעודה מאותו הרגע. האם אשמור אותה? או שמא עלי להשמידה, כי הוא השמיד את התקופה כי טובה בחיים שלי, וכעת זה כבר נגמר. תם ונשלם. התמונה הזאת, שכל כך אהבתי, שחשבתי שאנצור לעולמים, הפכה להיות הדבר שאני הכי שונאת בעולם, לא רוצה להיזכר בזה, גם אם זה היה טוב. וזהו, הכאב הזה שנמצא בתוכה, שגם מהול בקצת שמחה, גובר עלי בקלות, וקשה לי להמשיך. הדמעות כבר הפסיקו לזלוג, ונדמה שכעת החיים ממשיכים, אבל בינתיים היא עודנה מונחת על השולחן, בלי ייעוד, בלי מטרה. כמעט כמוני.