עמדתי בדיוק באותו אזור. לא יכולתי לזוז משם – לא מטר, לא מילימטר. הכל חזר אלי. מאז שראיתי את הבן אדם היפה הזה, השונה הזה – מתאבד, מול הפרצוף שלי, פשוט לא יכולתי. אני חייבת להמשיך. "את חייבת להמשיך בחייך" – איך בדיוק? כל פעם שאני מנסה לחזור לשגרה, אני שומעת אותו – את הקול האחרון שלו "את חייבת להיות חזקה, בשבילי" – זה מה שהוא אמר. אבל אף אחד, גם לא הוא, יכול היה להבין אותי. הוא לא הבין, בהתאבדות, איזה אובדן גדול הוא השאיר אצלי בלב. שאר העולם פשוט לא ניסה להבין אותי. הרגשתי, ואני עדיין מרגישה, כאילו הדבר היחיד שמשאיר אותי בחיים זה הוא. זה מגוחך. הוא מת. הוא מת. הוא מת! אבל עדיין נשארה התחושה הזאת, שהוא עוד פה, שעוד לא הכל נגמר. האמת, בהתחלה, כשראיתי אותו, את יואב, בכלל לא חשבתי שיש לו נטיות להתאבדות. אבל עובדה שהיו. עובדה שהוא מת. כשראיתי אותו בפעם הראשונה בחיים שלי ישר ידעתי ש"זה בן אדם מוצלח". הוא הצליח בכל תחום שאליו פנה – כל דבר שהוא עשה, התברר כהצלחה גדולה. אבל כל זה היה רק כיסוי לפנימיות הכואבת שלו. בהתחלה, כשרק התחלנו להיות ידידים, ולא היינו כל כך קרובים, הוא לא סיפר לי שום דבר על עצמו. חשבתי שאני יודעת הכל: ראיתי כיצד הוא מצליח בתחומים שונים ומגוונים, ואיך החיים שלו כל כך מאושרים. קשה לי לומר שלא קינאתי בו, ולו קצת. הייתה לי קנאה מסוימת בלב, אבל היא דעכה לגמרי לאחר שהתקרבנו יותר. הוא התחיל לספר לי המון דברים על עצמו, על החיים ועל בכלל, והרגשתי כאילו אנחנו מכירים שנים. אבל ידעתי שיואב שונה. היו לו בעיות, היו לו הרבה בעיות בעצם. גם לי. וכשסיפרתי לו את כל הכאב שבתוכי והוא סיפר לי, הוא באמת הבין אותי, וניסה לעזור, ובחלק מהמקרים הוא הצליח. כבר אמרתי שהוא הצליח בתחומים רבים, אז הנה עוד הוכחה... הוא גרם לי להרגיש שבאמת אכפת לו ממני, והיה לי כיף בחברתו. הוא סיפר לי פעמים רבות כמה שהוא מרגיש שיש לו הכל, ורק דבר אחד חסר לו בחיים – אהבה. מעולם לא הייתה לו חברה, ולי מעולם לא היה חבר. אין לי מושג איך זה יתכן שלאדם כל כך מדהים כמותו לא הייתה מעולם חברה, אבל עובדה שלא. ועם עובדות, כידוע, לא מתווכחים. הוא כל הזמן סיפר לי שהחיים שלו אולי נראים מאושרים, אבל בתוך תוכו הוא פשוט מרגיש ריק מבחינה רגשית. הוא מעולם לא טעם את טעם האהבה, אכזבה, פשוט כלום. ממש כמוני. יש לנו, או לפחות היה, משהו במשותף – שנינו היינו חסרי משמעות רגשית שהחיים מקבלים מיד לאחר שמתאהבים בפעם הראשונה באמת. הוא לקח את זה נורא קשה. למרות שהוא חשב שהוא מתאהב, הייתה זו סתם מחשבה בכל הפעמים, וזה היה סתם CRUSH. הוא הרגיש נורא, כאילו כולם מצאו כבר את אהבת חייהם, ורק הוא נשאר דפוק מהבחינה הזאת. בגלל זה הוא גם מעולם לא הבין למה כולם מקנאים בו, על כל מה שיש לו, וזה גרם לביטחון העצמי שלו לשקוע עד לרמה נמוכה כל כך... אני קינאתי בו לפני שהכרתי אותו טוב כל כך, אך מיד לאחר שהכרנו, הרגשתי שלבן אדם הזה אולי יש כל כך הרבה מבחוץ, אבל מבפנים הוא חלול ממש כמו בול עץ. הפכנו להיות ממש כמו אחים. ידענו אחד על השני הכל. ממש הכל. ובכל זאת, הכרנו תקופה קצרה יחסית – שנה... מה זה שנה? שנה זה שום דבר – תקופת חיים לא משמעותית במיוחד, נכון? לא נכון! זו הייתה התקופה היחידה בחיים שלי, שבאמת התחלתי להעריך את עצמי כמו שצריך, והוא העריך את עצמו. והיה הרבה מה להעריך בו. איש אשכולות ממש. הוא היה כל כך אכפתי מהסביבה, אולם מעצמו לא היה אכפת לו כלל. זה היה דבר שהדאיג אותי כל כך, וכשדיברתי אתו על כך הוא אמר לי שהוא כן דואג לעצמו. הוא מעולם לא גרם לי להאמין לזה. הוא עוד יותר גרם לי לפקפק בדבריו לאחר שהוא התאבד. בדיוק בתקופה שהייתי בטוחה שאנחנו יותר מבינים אחד את השני, ואני גרמתי לו להבין שהוא בכלל לא אפס – כמו שהוא אמר, בדיוק באותה תקופה, הוא התאבד. אפילו לא חשבתי על כך. היינו בגן הציבורי. התנדנדנו קצת בנדנדות, ולאחר מכן ישבנו על ספסל ודיברנו. זו הייתה שיחה רגילה לכאורה, ככל השיחות שהיו לנו עד אז, שיחות עם משמעות ותוכן. ניסיון ועזרה הדדית אחד לשני. והנה, בשלב מסוים של השיחה, יואב קם מהספסל ואמר לי "אני לא יכול לסבול יותר את מה שקורה מסביבי, אני חושב שהחיים שלי תמו, ואני הולך לסיים אותם". אני פשוט הייתי בהלם. לא יכולתי לדבר. בשלב מסוים אמרתי לו "יואב, חשבתי שדיברנו על כך, אתה מוכן להסביר לי בבקשה מה קרה?" הוא עמד שם, בהתחלה מסתכל לכיוון לא מוגדר, עד ששמתי לב שהוא הסתכל על זוג שישב על ספסל והתמזמז. ואז אמרתי לו "יואב, אתה לא צריך להיכנס לדיכאון. אני פשוט בטוחה, כל כך בטוחה, מעולם לא הייתי בטוחה במשהו כל כך חזק, שתמצא מישהי" ואז הוא ענה לי "מצאתי. זאת הבעיה. מצאתי מישהי. הייתי בטוח שהיא באמת אוהבת אותי, וכל כך היה אכפת לי ממנה, אבל היא בגדה בי" "יואב... אל תעשה את זה לעצמך. אתה מצאת אהבה, וגם אכזבה, זה חלק ממה שרצית. אל תיתן לזה להרוס אותך. זה פשוט לא פייר. ואל תעולל את הדבר הזה לעצמך. פשוט תמשיך בחייך, ניסית והתאכזבת – לפחות מישהו מאתנו עשה את זה..." ואז הוא אמר לי את המילים האחרונות, אלה שגרמו לי להבין שאפילו אם רוצים משהו כל כך חזק, ומשיגים אותו, זה לא אומר שהכל יהיה טוב. החיים הם לא סרט. הם גם לא סיפור, וזה סיפור עצוב. "את חייבת להיות חזקה, בשבילי. אני יודע שאת תמצאי את מה שאת מחפשת במשך כל ימי חייך, ואפילו אם זה לא יהיה מושלם, החיים שלך לא הרוסים לגמרי, ואת לא דפוקה כמוני. פשוט תחיי אותם, אבל אל תעוללי לעצמך את מה שאני עושה עכשיו. אני פשוט לא יכול לסבול את עצמי. לא יכול לקבל את עצמי, ואני יודע שאת יכולה. אנחנו עוד ניפגש" הוא לקח רובה, שאין לי מושג מאיפה הוא הביא, וירה בעצמו. 2 יריות בעוצמה חזקה כל כך. אני עדיין יכולה לשמוע אותן מהדהדות. ראיתי אותו צונח. הרגשתי עצב גדול כל כך בתוכי, ואני לא מסוגלת לתאר במילים את הצער והאובדן הגדול. אולי הגדול ביותר שאי פעם היה לי. אבל דבר אחד הבנתי – אחת ולתמיד. יואב מת מפחד. הוא פחד להסתכל לעתיד בעיניים. הכישלון שלו בתחום היחיד שהוא מעולם לא התנסה בו פשוט גרם לו לאבד תקווה. אבל הוא גרם לי להבין שזה לא בסדר. והוא בעצמו ידע שהוא לא בסדר. יואב, שהיה כל כך מצטיין בכל תחום ותחום, כשהוא גילה כישלון אחד בתחום אחד שהוא לא התנסה בו מעולם, זה הרס אותו לגמרי מבפנים. הוא נשאר חסר תקווה, ופשוט שם קץ לכל. ויואב תמיד היה ויהיה שם בשבילי. הוא כמו אח שלי, חיים שלי.