אני יושב ומחשב את הזמן המתעקב, מגיע יום מזלי שבו אוכל להרים את הראש מעל השמים, אני ממש גבוה עכשיו יותר מהחיים יותר מהניסים.
אני מקשיב למסביב ורואה עננים שחורים בצורת קילשון מתקרבים אלינו, סימן שהזמן הגיע , כולנו נמות חסרי משמעות ועם תירוץ במקום טעות
שותה עם כאביי במשתה חיי, ומי שלא הגיע בטח כבר הצליח לחמוק מהבור בלי תחתית הזה שנקרא יאוש, אז על אפם ועל חמתם אני משאיר חותם
אני במקום הכי גרוע שיכולתי לדמיין, אני אומר את זה וליבי מחוויר, מוחי מסמיק, כולם פישלו במערכה הנוראית הזאת, כולם נחלו תבוסות.
אז למה לא לדחוס הכל בתיק אחד ולצאת אל טיול האי-שפיות לעבור סופית לעולם הזה, כי זה עדיף מלהתנדנד בין שתי העולמות הפרועים האלו
אולי זה הזמן שקורץ לי עין כשהוא זוחל בכוונה על השעון, כשהוא עושה לי שביתה איטלקית, ולא מודיע שבוע מראש שלא לדבר על שנה
עכשיו כשהדופק עצר אני יכול לשמוע את אנחות הרווחה שיוצאת מפי, אבל איך אני נושם כשאין לי דופק? מה עושים במצב אפלולי שכזה?.
ואני מתגעגע לעבדות, קצת מתגעגע קצת מבין שזה היה יכול לשנות אותי אחת ולעולם שלא יהיה פחדן שנס על נפשו בראותו קיר גבס סגור.
דמעותיי חתוכות ומצולקת כשהן יורדות מעיניי האדומות, אני פוקד עליהם להפסיק אך להן יש את אדונם הלב ורק הוא פוקד עליהם ולא אני
אז בוא אליי אולי הרוח תיקח אותי למקום חדש אולי הגשם ימיס אותי בחומצות רעילות כדי שלבסוף אוכל לצעוק חזק מול הגשם להגיד לו כמה אני שונא
כמה אני שונא לקום בבוקר
לא אוהב את האור שפוגע בי בכוונה
לא אוהב כשאת לא עונה בממתינה
שונא את החומר שנשבר לי בתוך הגרון
שונא את האהבה שאף פעם לא קמה לתחייה
קדיש על החלום בערב יום שישי
כולם לעמוד לפי הסדר ואז חופשי
תגובות