בס"ד

מכתב שלא יישלח לעולם.

"שלום יעקב.

שלוש הפגישות שלנו, שנגמרו פתאום, עשו ממני רחלי אחרת. אני חושבת עליך ללא הרף. חיה איתך, מדברת איתך, מתייעצת איתך בדמיוני. זה נגמר כל כך בפתאומיות. כשיצאתי מהמונית בסוף הפגישה האחרונה שלנו, ואמרת לי "להתראות" בחיוך המיוחד שלך, ידענו שנינו, שבסוף הפגישה הבאה, ייערך ה"וורט", וההורים יישתו "לחיים".

השאלה ששאלת בסוף הפגישה השלישית עומדת לי עכשיו מול העיניים. השאלה שלך, והצורה שבה שאלת אותה. לא אמרת את השם הפרטי שלי, אבל, עדיין, זה היה, כל כך, כל כך כאילו פנית ואמרת: "רחלי". שאלת אותי: "אני לא שואל אם סוגרים עכשיו, אבל תיאורטית, אם היית שואל אותך, מה היית אומרת?"

כשעניתי לך "תיאורטית בודאי שכן", הרגשתי בי קול פנימי שאומר לי: "רחלי, זה קורה לך". הזמן היה איטי יותר, כאילו הוא מתענג על השעה הגדולה. הייתי מלאת תודה לה´, שהפגיש אותי עם בעלי בתור הבחור הראשון שפגשתי. עם הבחור שברגע שבו עיני שנינו נפגשו - ידענו שנינו מיד ש"זה זה".

כשיצאתי מהסמינר באותו יום, שבסופו פגשתי אותך לראשונה, לא ידעתי עוד כלום על המתרחש. רק בצהריים אמר לי אבא: "רחלי, יש לך פגישה הערב." לרגע איבדתי עשתונות. הסמקתי כנראה. אמא שתקה. בחדר הייתה אווירה מוזרה.

"את לא שואלת עם מי?" שאל אבא.

"עם מי?" שאלתי אוטומטית, מנסה להשיב לעצמי את עשתונותיי.

"עם יעקב כהן." אמר אבא. "בחור מצוין. הוא בן עשרים ושתיים. ביררנו עליו טוב, אני ואמא, והוא מתמיד עצום, ממש כמו שרצית".

"ומה עוד?" שאלתי.

"בעל מידות, שמח, וחברותי", אמרה אמא. "הוא קרוב של גילה שוורץ," הוסיפה. "כך שאת קצת מכירה את המשפחה".

"הוא ממש מוכשר ב´לימוד´, ה´שפיץ´ של ישיבת "לימוד תורה", הוסיף אבא.

ידעתי שישיבת "לימוד תורה" היא מהישיבות הנחשבות ביותר. אולי אפילו מהשתיים הכי נחשבות, ושמחתי שהבחור שאפגוש לומד בה. שמחתי שלא היה לי לילה "לא לישון בו" לפני הפגישה הראשונה שלי. היו רק כמה שעות להעביר במתח ובעצבים.

"טוב שיש לך את החליפה השחורה החדשה", אמרה לי אמא. גם נעליי הלק השחורות וגבוהות העקב היו חדשות יחסית, וכשהברקתי אותם, והיבטתי במראה, אהבתי את מה שראיתי.

השעה כבר היתה מאוחרת ואתה עמדת להגיע לביתי.

רק הוריי היו בבית. הבית נצץ. לכבודך.

אמא התרגשה. היא ביקשה שאוסיף עוד מעט איפור על פניי. עשיתי מה שביקשה, אפילו שהתביישתי קצת להיות מאופרת כל כך לפגישה.

הפגישה עברה ביעף. הרגשתי כאילו הכרתי אותך מזה שנים.

בפגישה השנייה, כשנפגשנו בלובי של מלון רנסנס, התחלתי להרגיש איזה בחור רציני אתה. אמרת לי: "תורה זה לא החיים, תורה זה עצם החיים!" וברק היה בעיניך. זה היה כל כך חזק. כל כך עוצמתי. אז כבר הייתי בטוחה לחלוטין שאתה תהיה בעלי. תמיד חלמתי על בעל שהתורה היא עצם חייו, שחי בשביל הלימוד תורה שלו. חלמתי על בעל שיאיר את עיני עם ישראל בתורתו. תמיד רציתי להיות כמו רחל ששמי כשמה, רחל אשת רבי עקיבא. רציתי להקריב מעצמי למען התורה.

אחריי הפגישה השלישית אבא שלך דיבר עם אבא שלי בטלפון. אני הקשבתי. לגודל אימתי, הבנתי שמשהו לא בסדר.

"אז היתה פה אי-הבנה", שמעתי את אבא שלי חוזר ואומר. "השדכן טעה". "קורה. לכולנו קורות טעויות". אחר כך אבא הוסיף: "אני ממש לא מבין איך הוא חשב שאוכל לתת סכום כזה. זה הרבה מעבר למה שאני יכול. כן, יעקב הוא בחור מעולה ולכן אתם יכולים לדרוש לפי מה שמקובל, אבל אני - לא יכול לתת. אני מצטער". השיחה נגמרה בזה ש"גם לי עצוב לסגור את זה על כסף, אבל כנראה שאין מה לעשות".

לא האמנתי אז, שזה באמת יכול להיגמר כך.

אבל זה נגמר.

יותר לא אראה אותך. יותר לא תראה אותי. לא נחיה ביחד. את כל מה שתכננו לבנות ביחד, להתקדם, לעבוד על המידות ביחד, להרים אחד את השני כשאנחנו נופלים בדברים - את הכל נצטרך לעשות עם מישהו אחר. את הילדים שלנו, שתכננו לשלוח אותם בדיוק לאותם המוסדות - כבר נשלח כל אחד בנפרד את ילדיו.

והכי חשוב, שבתורה שלך - לא יהיה לי חלק.

אני יודעת שהכסף שאתה רוצה, הוא רק בשביל שתוכל ללמוד. זאת בעצם הייתה הסיבה שבגללה חתכת, בגלל התורה.

כי המטרה של הכסף, או של הדירה שאתם דורשים, היא בעצם רק בשביל שתוכל ללמוד תורה בראש שקט מדאגות. אני יודעת שלמדן כמוך, אין לו מה לחפש חברותות ברמה שלו במקום אחר חוץ מבירושלים.

אבל אתה לא מבין שדווקא בגלל זה אני כל כך רוצה אותך, דווקא בגלל התורה שלך, שהיא עומדת אצלך מעל הכל. זה כל כך מוכיח לי את המסירות נפש לתורה שיש לך, ושאני כל כך רוצה שיהיה בבעלי. וחוץ מזה, שאתה ואני יודעים, ששנינו היינו צריכים להתחתן משמיים.

אני חושבת שאפשר עוד לתקן. אני חושבת עליך כל הזמן. אני מקווה שאף אחד לא רואה עליי כלפי חוץ מה שאני עוברת. אנחנו יכולים למצוא דרך שבה כן נוכל להתגורר בירושלים. אז לא נגור בשכונה חרדית בשנים הראשונות. אז לא נגור קרוב לישיבה. נגור בשכירות. נגור בשכונה זולה. אדרבה, כך נוכל יותר למסור את הנפש, להשקיע, בשביל הדבר שהוא באמת הכי חשוב בשביל שנינו בחיים. נבנה בית של מסירות נפש לתורה כפשוטו. אני אפרנס, אתה לא תצטרך לדאוג לכלום. אתה רק תלמד תורה, זאת כל משאת נפשי.

אני רוצה אותך, אנא תחזור אליי, בבקשה.

אל תניח לדברים להישאר כמו שהם.

הנה, אני מציעה פה פתרון, גם נוכל להתחתן, וגם בתורה שלך לא תהיה שום פגיעה. רק נצטרך להשקיע יותר.

יעקב, אני אוהבת אותך. בוא נעשה משהו, ולא נשאיר את הדברים סתם ככה, חתוכים וכואבים. אני לא יודעת איך אמשיך הלאה בלעדיך.

...שלך, רחלי."

***

בשוליי הדברים:

הסיפור נכתב בעקבות סיפור אמיתי.

זעקתי כאן את זעקתה של רחלי, ואולי גם את זעקתו של יעקב, אף שהם עצמם אולי אינם יודעים עד כמה הסיפור שלהם, ששמעתי בעקיפין, עורר בלבי זעקה גדולה ומרה.

אני מקווה שהסיפור אינו מביע האשמה כלפיי האנשים המכונים "חרדים". לעניות דעתי השאלה הגדולה פה היא לא כלפיי רחלי ויעקב. היא שאלה לקב"ה. באיזה מסירות נפש הוא חפץ, ואם חביב קרבנם של אנשים כמו רחלי ויעקב בשמיים, או שה´ מצטער בצרתם ובוכה על עקמימות שבראנו בעולמו הישר.

לאלוקים פתרונים.