"3,4,..." נדב קיבל כדור, עלה לסל "..0,1" הכדור נכנס הבאזר צפצף, המשחק נגמר- הפועל רמתיים צופים ניצחו. נדב תמיד היה טוב בהכל. גם חכם, גם אתלט, ציוניו תמיד הרקיעו שחקים, וכדור בידיו היה סל בטוח. דבר ההצלחה של נדב, גרמה לאחיו הראל תמיד לחיות בצילו.  "למה אתה לא יותר כמו נדב?" שאלו המורים  כשהחזירו לו מבחנים. "חשבתי שכדורסל זה תורשתי,  כנראה שאתה מאומץ" היה המשפט הנפוץ במגרש  כשהוא התקרב אליו. סך הכל היה ניתן להגדיר את הראל כלא יוצלח,  אפילו הוריו היו אומרים בסתר ליבם ´לו נדב יחיה לפנינו´.  הראל שנא את ההתיחסות הזאת, הוא היה חייב  להתנתק (במובן הטוב של המילה). אז ככה באמצע השמינית,  בלחץ הלימודים, החליט שהוא יוצא לטיול- שביל ישראל.  הוא קנה מפות, תכנן מסלול וארגן תיק, ואפילו קבע תאריך. ביום הנכסף, יום ההתחלה, קם הראל עם כאב ראש עצבני,  ´למה זה תמיד קורה לי´, הוא החליט לדחות ביום.  יום למחרת קם, יצא לטרמפיאדה הקרובה לביתו,  ושחרר ידו לחוץ, מגמה- לכיוון דן (האזור לא האיש).  הטרמפ הראשון שעצר, העלה אותו, הם היו שתיים,  אמרו לו שהם מעשנים, אם זה לא מפריע לו,  הוא אמר שלא, ´גם ככה אני באיחור של יום´ אמר לעצמו.  מאוחר יותר הוא גילה מה השנים "מעשנים"  אבל היה מאוחר מדי המשטרה כבר עצרו אותם, גם אותו.  הוריו באו לתחנה לשחרר אותו, ואמרו את המשפט  שהיה כל כך מוכר לו, " למה אתה לא יותר כמו נדב?"  המשפט שבר אותו סופית, אין מנוס, הוא עוזב את הבית ויהי מה.

  יומיים התאחר הטיול אבל הראל לא התייאש,  הוא הגיע לדן והתחיל מסלול. באמצע היער פתאום  הוא ראה אותה שם, פשוטה יפה, שערה מפוזר ו-תקועה,  "מה קרה"? הוא שאל "סתם הלכתי נתקלתי באבן  נפלתי לערימת עלים כשניסיתי לקום נתפסתי  בשערות בענף שהיה על הררצפה ועכשיו הרגל  מתחת לגזע והשער שלי תקוע בענף" ´שלומיאלית כמוני- מצויין´  חשב לעצמו, "מה אתה מהרהר, תציל אותי!"  היא צעקה עליו, הוא חזר לעצמו איך אני מציל אותה עכשיו?  הוא הסתובב ובתוך גדם עץ ראה פגיון הוא שלף את הפגיון,  איך שהוא הוציא אותו יצאו עליו עדת צרעות  שעקצוהו בכל גופו, כאב לו אבל הוא לא היסס  והתחיל לחתוך את הגזע שעל רגלה של... "איך קוראים לך?" "רוני, רוני יוגב. ולך?"  "הראל, סתם הראל" "איך לך שם משפחה?"  "אני מעדיף שלא להשתמש בו" "טוב".  הוא חתך את הגזע, והתחיל בענף עד ששם לב  שבטעות חתך לה חלק מהשער.  "אנחנו חייבים להגיע לעיר" "למה?"  "כי אתה פצוע וגם אני, ושלא נדבר על  התספורת האיומה שנתת לי". אז הם חיפשו  דרך יציאה מהיער והגיעו לכפר מוזר שלא זכרו שקיים על המפה.  ניגשו אל הבן אדם הראשון שפגשו ושאלו אותו:  "תגיד, יש כאן רופא?" "אני הרופא" הם הסתכלו  עליו אדם זקן, שער וזקן לבן וארוך. לא נראה להם,  אבל אין להם מה להפסיד, "קוראים לי מר לין,  אתם יכולים לקרוא לי לין" "אני רוני, וזה הראל" הם הלכו לבקתה  של לין , "אז בוא נתחיל בך הראל מה זה העקיצות האלה"  הראל סיפר לו שנעקץ ע"י עדת צרעות  כאשר הוציא פגיון מגדם עץ. לין נרתע למשמע זה.  "תוכל להראות לי את הפגיון?" הראל הוציא אותו מתיקו,  למראה הפגיון, לין השתחווה לו. "מה קרה?"  שאלו הראל ורוני פה אחד. "פגיון זה היה בלתי ניתן להזזה,  והאגדה מספרת כי מי שיזיז אותו יהיה מנהיגנו.  ואתה הוצאת אותו במלואו" רוני והראל הסתכלו  אחת על השני וחייכו, סוף סוף הם עשו משהו מועיל.  "עכשיו לטיפול" לין הוציא אלו ורה ושם להראל  על עקיצותיו, ואז הוציא משולש וקיבע את רגלה של רוני.  "יש פה סַפַר?" "אני גם הספר", לין הוציא מספריים  וסיפר את רוני, שלעיני הראל נראתה יפה מתמיד.  "תגיד אתה עושה עוד דברים?" הראל שאל בחצי ציניות,  "מבשל, מנקה, סופר ובשעות הפנאי עוסק בכישוף"  "כישוף?!" אמרו הראל ורוני כאחד, "כן. תראו"  הוא הוציא שרביט קטן נגע בקצהו באבן על השולחן  והלה הפך לחצי עכבר. "אז אני לא כזה טוב,  אבל אני עובד על זה" "מי עוד יש בכפר?"  שאלה רוני, "בעצם אני די היחיד, כל הצעירים  עזבו לקרית שמונה". ´אנחנו עדיין בישראל´ נזכר הראל,  ששכח זאת לאור המאורעות האחרונים.  ´אני צריך לחזור למסלול, יותר מדי עכובים´.  "אנחנו נמשיך במסלול, אם לא אכפת לך"  אמר הראל בהביטו ברוני." בסדר אבל תזכור  שאתה מנהיג-מוכתר, יש לך אחריות. קחו איתכם  את לוט עמיתי, הוא יעזור לכם בדרך" הם נענו לבקשתו,  לא היה להם כח להתווכח.

 "אני לוט, לוט סנל"  אמר קול מאחוריהם, הם הסתובבו לגלות בחור  נאה לבוש אלגנט, בהחלט לא מתאים לדפוס  השלומיאלי שלהם, אבל מה הם יכולים לעשות.  הוא הצטרף אליהם, והם יצאו לדרך.  כל הדרך הראל ורוני נתקעים ונופלים,  לא היה בור שלא נפלו בו, ואבן שלא מעדה עליה רגליהם,  ומכל אלה הציל אותם לוט. בשלב כל שהוא הראל  התחיל לשים לב לקשר שנרקם בין רוני ללוט,  ´אפילו את הבחורה אני לא משיג אני כזה לא יוצלח!´.  יום אחד הגיעו לפרשת דרכים, בו שביל ישראל מתפצל,  לישן דרך השומרון, והחדש דרך החוף.  עינים להראל "מוכתר" המנהיג- "מה עושים?"  הוא ענה שאין מקום יפה כמו השומרון, אז המשיכו בכיוון.  פתאום הגיח משום מקום אחד שהיה לבוש כמו עוזרו  של באטמן ואמר ישר "אני ניב רו, ואתם?" "אני לוט,  וזאת רוני, וזה הראל- מוכתר, הוא מנהיגנו"  "לאן אתם הולכים?" ושוב לוט ענה,  "לחווה שלי- ´הקמה של לוט´". הראל ורוני הסתכלו  אחד על השניה, ואז על לוט בפנים שואלות,  "מה, לין לא סיפר לכם?, ב´קמה של לוט´  נמצא כסך הראל". "אפשר להצטרף אליכם?"  שאל ניב, שוב עינים אל הראל "אהה.. כן, למה לא?".  אז ניב הצטרף אליהם עם תחפושתו המגוחכת.  ערב אחד בהגיעם לחניון לילה, הגיח ואן כאילו  ידע שהם מגיעים, ´הגזלנים האלה מגיעים לכל מקום´,  נפתח הצד של הואן, ופתאום... "לין מה אתה עושה פה?"  "עובד" תשובה חד משמעית, "גם בזה?!"  "בהכל, אבל גם כדי לראות את התקדמותכם.  אני רואה שצירפתם עוד אדם- מעולה"  "מה תפקידי בדיוק" שאל הראל, "אוו... כשתגיע תדע. בינתיים, תאכלו גלידה?". הם כולם לקחו את הטעמים  האהובים עליהם. הראל לקח קורנטו עוגיות,  הוא התחיל לאכול וניסה לנגוס בגביע, לא הצליח.  "מה זה צריך להיות?" התלונן הראל בפני לין,  "אה, זה מבצע של נסטלה. זכית ב"גביע הקדוש",  אתה מקבל גלידות נסטלה לכל החיים"  "וואלה, איזה יופי" "אני חייב לזוז, תהנו מהדרך.  ואני מציע שתקימו מסדר, להתראות" נכנס לין לואן ונעלם.

 "מסדר?!" שאל הראל, "למה לא?" אמר לוט,  רוני הנהנה "טוב, אבל איך נקרא לו?"  "אולי מסדר גדם העץ העגול?" הציעה רוני,  "מעולה, ואנחנו נהיה ´מטיילי גדם העץ העגול´"  אמר ניב. הם המשיכו בדרכם דרומה, הראל מוכתר,  רוני יוגב, לוט סנל, וניב רו אל עבר "הקמה של לוט",  ואיתם הפגיון, ו"הגביע הקדוש". עברו תלאות בדרך,  נופים מרהיבים, לעומת תהומות והרים  (בשביל הראל ורוני, אפילו האבן הכי קטנה הפכה להר).  ניב היה די מעופף עם תחפושתו, ולוט,  חולצתו המכופתרת היתה עדיין נקיה מכל רבב,  ´איך הוא מצליח?´ שאל הראל את עצמו.  כל גופו של הראל כאב לו, מרוב חבטות,  וחזהו באזור הצלעות, אף הוא התחיל לכאוב,  אבל המשיך בטיול.

 יום אחד באמצע המדבר,  פגשו תמהוני אחד. שיער ארוך, פאות יותר,  כיפת קערה מצמר משובח, ומראשו עד כף  רגלו היה מכוסה בסדינים ושמיכות,  שמפינותיהם יכלו לראות חוטים לבנים  וכמה כחולים, יושב לו ומנגן בחליל.  היה זה גל, או לפחות כך היה כתוב על השלט לידו.  "שלום שמי גל דאה, אני מתבודד נא לא להפריע".  הם ניסו שלא, אבל רוני מעדה על אבן ונפלה על גל.  היא מיהרה לקום, אבל גל כבר איבד את הריכוז.  הם היו בטוחים שיתרגז, אבל במקום זה  גל הסתכל סביבו, ובקול הכי נעים פתח  את פיו ושאל "פורים?!", ´כשראיתי אותך, שאלתי אותה שאלה´ אמר הראל לעצמו.  לוט סיפר לו שאנו בדרכנו ל"קמה של לוט"  וסיפר על המסדר. הקול הנעים שוב  נשמע "אפשר להצטרף?" "כמובן"  הפעם היה זה תורו של ניב לצרף מטייל  ל"מטיילי גדם העץ העגול". הם המשיכו  ללכת עד הגיעם לשלט גדול (וירוק)  "לקמה של לוט שמאלה 5 ק"מ", "אנחנו קרובים" אמר לוט. הם פנו שמאלה,  ולאחר כמה זמן ראו לפניהם, מיכלים ענקיים  ועליהם כתוב "הקמה של לוט". לוט הסתובב  אליהם ואמר "ברוכים הבאים ל´קמה של לוט´,  היצרנית הבלעדית של יין ברטה" "יין ברטה?!"  "זה על שם אמא שלי, אל תשאלו".  "אז מה בדיוק תפקידי?" שאל הראל  "להיות מנהל היקב, כמובן",  "אז מה תפקידנו" שאלו השאר,  "רוני את המזכירה, ניב- פרסומאי,  אגב יופי של תחפושת נוכל להשתמש בה,  ואתה גל כמובן המשגיח כשרות, ואני- הבעלים"  "ואני, אבא שלו" הגיע לין משום מקום.

  פתאום מהלומה קשה על ראשו של הראל, הוא התעורר.

  כולו כואב, "נדב אף פעם לא היה נרדם לי בשיעור"  אמרה המורה לאנגלית, לינדה "במיוחד כשעוסקים  באגדות המלך ארתור, ועוד אחרי שנעצרת אתמול על סמים,  אני אצטרך לידע את הוריך" הוא הסתכל סביבו,  ראה את חברו, רן, לידו נבוך. ´ הכל היה חלום?´  שאל את עצמו, ´אז למה כואב לי כל כך?´.  הוא הסתכל על הלוח ולא האמין למראה עיניו  " הראל מוכתר,   רוני יוגב,  לוט סנל,  ניב רו, גל דאה  הקמה של לוט, יין ברטה"  הוא שפשף את עיניו ואז נגלה מה שהיה כתוב  "המלך ארתור, גווניביר, לנסלוט, רובין,  גלאהד, קמלוט, בריטניה". לאחר השיעור ניגש אליו רן, "ניסיתי להעיר אותך,  נתתי לך בעיטות ברגלים, לא הלך מרפקים לחזה,  לא הלך, עד שהגיע המורה עם ספר ישר לראש שלך"  "תודה על הנסיונות", ´זה מסביר את הכאבים´.

  אבל הראל מעולם לא הבין מאיפה הפגיון שתלוי  בחדרו שכתוב עליו בגדול "excalibur".  את זה אפילו נדב, לא ידע להסביר.