פרק רביעי
אל תזוז, תישאר בדיוק במקומך! להב של חרב הבליח באוויר, חותך את החשיכה.
לעזאזל!
אלרפון התעורר משנתו מייד. פעור פה ובחוסר אמונה מוחלט הביט על החרב השלופה שכוונה בדיוק בין שתי עיניו.
אל תזוז חזר הקול המוכר.
אלפרון, מתעורר אט אט, הכול התחיל להיעשות בהיר. מעליו, עומד הוא ראה את הזקן המטורף. ריר ורוק מעורבבים יחדיו על זקנו. שאריות של אוכל ומזון לעוס קישטו גם הם את הזקן השחור מלוכלך של הזקן.
עיניו נראו הוזות, לא מבינות. מסוג העניים שלוטש בך אדם משוגע, אדם שאיבד את שפיותו. אלפרון ידע שאנשים מהסוג הזה הם האנשים המסוכנים ביותר.
בתנועה פתאומית אלפרון התיישר, נתקל בהתנגדות עיקשת של הזקן.
אמרתי לך להשאר למטה ולא לזוז? נכון? הזקן צעק בתסכול, הוא הטיל את אלפרון חזרה על הרצפה. הניף את חרבו באוויר.
לעזאזל!!! אני לא מאמין, אל תזוז הפעם, זה עשוי לכאוב קצת הזקן הסתובב, אלפרון ניסה לקום. אך לפני שהספיק הזקן הסתובב מחזיק באקדח.
תישאר במקום, שלא תעז לזוז הזקן עצם אין אחת, אחר כך עצם גם את השנייה. ולפני שאלפרון הספיק לעשות משהו נורתה הירייה. ריח חריף של אבק שריפה הציף את החלל. אלפרון שולח יד לעבר המקום בו היה אמור להיות חור של כדור. הוא נגע שם מגלה דם מבעבע בכמויות . בחוסר אמונה על הסוף הנורא שנפל עליו, התחיל לקום. הוא לא הרגיש שום כאב. הוא בוודאי היה מת כבר. דמעות זולגות בעיניו (?) לא מאמין על גורלו המר, הוא ציפה שימות בגיל מופלג או לפחות בשדה קרב, לוחם על מה שהאמין. כל חייו היה חייל, אך לבסוף המוות תפס אותו בכזו צורה נוראית וחסרת חן. הוא קם, הזקן הניח יד על בטנו וקרע מעליה בתנועה סיבובית משהו לא ברור. הדבר היחיד שיכול היה אלפרון להבין מהצורה שזקן תלש היה שהייתה מלאה בפסים צהובים ואדומים.
היי אתה שם הזקן צעק על אלפרון שהתחיל ללכת כשיכור.
הוא ניגש אליו מציע לו משהו קח הוא רק מהר לתת במה שהתגלה להיות ביצור ביס. קורע בשניו את העור, ובולע חתיכה גדולה מאוד בשלמותה.
אלפרון, לא יודע אם הוא הוזה, כבר מת או אולי בכלל איך שהוא עדיין בחיים לקח את היצור שהזקן הציע לו. לקח לו בדיוק דקה וחצי בטרם זרק את היצור המתועב לאדמה. מנגב את ידיו שהיו מגואלות בדם עתה.
כן... בדיוק אמר הזקן, לועס את מה שהתגלה להיות הראש של היצור.
ואתה חשבת שאני הזקן מטורף אה... הזקן של הזקן עדיין היה מלא ריר, ועכשיו גם דם, דמו של היצור המתועב.
אבל...אבל... בחוסר אונים מוחלט אלפרון מלמל מה עושה פה נחש! ועוד עליי!
נחש? זה לא היה נחש! זה היה סנאי קטן וחמוד, לא הייתי אוכל מעולם ראש של נחש זה מסוכן!
אלפרון הסתכל על היצור המתועב, זה ללא ספק היה נחש.
הוא הישיר מבט לעבר הזקן, הזקן שיגעון בעיניו, דם נוטף על רגליו מזקנו. מחזיק בידיו מה שברור היה להיות ראשו של נחש.
הרי אתה לא חושב שאעז לאכול את ראשו של נחש, אני לא משוגע אתה יודע קוללו של הזקן נהיה יותר הגיוני, הבהירות חזרה לעיניו. הוא ניגב את זקנו.
אתה בוודאי מבין, נכון? הוא לטש בו מבט שאלפרון לא ידע איך להגדיר. האם זה היה מבט מאיים או אחד שמבקש עזרה.
ובאשר לשאלתך, למה יש פה נחשים? אנחנו גרים על עץ מחורבן הזקן הסתובב, זרק את ראשו של הנחש שניסה ללעוס ותחב את ראשו בתוך העשב שעליו ישן.
אלפרון, עכשיו שכבר התגבר על הזעזוע הראשוני התחיל להרגיש נקיפות מסוימות כלפי הזקן האומלל. היה ברור שהוא לא יציב. ברגשות אשם על החשד שהעלה כלפיו קודם הסתכל עליו, בוחן אותו. שם, מולו בכל חזותו האומללה שכב הזקן. קופץ מהגיון, לחלקים העמוקים והאפלים, אך יותר מכל המסוכנים של שיגעון...
ממלמל לעצמו דברים שנשמעו אך בקושי מבעד הקש שנתחב לפיו קם, ניגב את הדמעות היבשות שניתזו על כל פניו. אלפרון, לא בטוח מה עליו לעשות, מעולם לא היה מוצלח בהצגת הרגשות. הוא מעולם לא היה צריך, הוא צריך היה מתוקף מעמדו לשמור על רוחק וקור. אך עתה ניצב מולו אדם לא שפוי, שניסה להיאחז בקצוות האחרונים של הגיון.
אני... מצטער... אלפרון לחש בקול מהוסס, נוגע קלות בכתפו של הזקן.
הזקן, מתנער מהיד של אלפרון שהונחה קלות על כתפו ניגב במהירות את הדמעות.
עיניו הכחולות עמומות של הזקן השתקפו באור השחר העולה.
הייתי בעבר דוכס! נסיך! יורש העצר של הכתר הזקן לחש בקול חנוק.
הייתי בעבר האיש העשיר ביותר בעולם! כולם היו משתחווים לי, הייתי יורש העצר בשם האל! מקנח את אפו בשרוול.
אלפרון, מתקרב צעד נוסף אל הזקן. האם לבסוף יתגלה סוף סוף הסוד והמסתורין שאפף אותו?
אלפרון התיישב לצידו של הזקן שכבר הספיק לשכב, האזין. קולט כל מילה ומילה, מגלה את הסודות שהסתיר הזקן.
הייתי בעבר נסיך, הייתי בעבר אדם עשיר. לא לפני זמן רב. הייתי בדרך לרשת את כס המלוכה, ואז אבדתי הכול! עיניו התכולות של הזקן נצצו עם הדמעות שירדו.
ואז הכל קרה, אז הכל השתבש! הוא עלה, הוא גנב ממני את מה שהיה שייך לי לפי חוק. הוא הרס את כל מה שטוב!
הזקן השתתק לרגע, צופה בשחר המפציע. בלילה הנעלם ומקשיב לקולות היער שהתעורר משנתו.
ואז...? אלפרון דחק בזקן, כל הסיפור הזה יכול היה לשפוך אור על מעצרו הפתאומי.
ואז מה? הזקן שאל בקול לעגני. ריר חוזר חזרה למקומו הנצחי על זקנו, הוא קם והתחיל לרדת מהבית שהיה בנוי גבוה מעל אדמת היער.
ואז מה קרה? אלפרון חסם את דרכו, אוחז בו בידו.
כלום לא קרה, הרגתי את הסנאי ואתה זזת, כמעט שהורדתי אותך הזקן לעג בקול שהקפיא את דמו של אלפרון.
לא, אתה ספרתי לי על...
לא ספרתי לך דבר הזקן דחף את אלפרון בגסות, בכח. מפנה לעצמו דרך לרדת מטה.
היי זקן! אלפרון צעק בכעס. הוא אחז בו ביד אחת. לרגע הוא לא האמין למראה עיניו.
שם בוהים בו בחזרה היו זוג עיניים אדומות, כבר לא תכולות אלא אדומות כצבע הדם.
תגובות