איך חולף הזמן

לפעמים אני חושב למה ומתי. אני פשוט לא מאמין איך הזמן חולף בלי די. כל דקה שאני מנסה לאחוז בה נאבדת. אני נעשיתי כבר אובססיבי במחשבה הזאת על מושגי הזמן. אני לא יכול לסבול לקום בבוקר עם מחשבה שבזבזתי שמונה או תשע או אפילו עשר שעות שינה. שעות "שרופות" אני קורא להן, שעות שהלכו לאיבוד, ולא משנה כמה אשנה ואשתנה הם תמיד בכל זאת ייעלמו. החיים בצל אובססיה כה גדולה כמו הפחד מהזמן עצמו הם לא פשוטים בכלל. תמיד יש את הרגש הכבד בלב שסופר את הזמן האבוד שבו לא עשיתי דבר. בין אם זה לימודים או שינה או משחק במחשב או צפייה בטלוויזיה. כל מה שלא פרודוקטיבי נכנס מיד ל"רשימה השחורה" של השעות השרופות.

החלטתי להתחיל ולהנחיל שינויים. גיליתי שאכילת ארוחת צהריים ואחר כך גם עיכולה עורכים שעה וחצי. בזבוז מוחלט של זמן. לחשוב שבאותה שעה ושלושים דקות יכולתי לכתוב, ולנגן, לקרוא, לרוץ או להתאמן בקרטה. את השעה וחצי של "זמן שרוף", החלטתי לקצץ. אכלתי שכן אני ברירה, אכלתי שכן אין מניעה. אבל למה לא לעשות את שתיהן יחדיו? התחלתי לאכול את כל הארוחות  בבית השימוש שהפך למטבח, חסכתי לעצמי מחצית מהזמן, ובארוחות גדולות אף יותר. ולרגע קט אותו תחושה שבקצה הראש פסקה. הספקתי! חסכתי! מנעתי עוד 45 דקות של "זמן שרוף"

אך השמחה, הרגיעה מהתחושה שלא נותנת מנוח, לא ארכה זמן רב. אחר שלוש אולי ארבע ימים התחלתי להרגיש כיצד עיני שוב פוזלות לעבר השעון על ידי. כל שיעור, כל דקה שחלפה נרשמה כנצח ונשלחה מיד ל"רשימה שחורה". חיי הפכו להיות סעודה אחת בלתי נפסקת של בזבוז. מה אעשה? כיצד אייעל את הזמן? הדרך הטובה ביותר לעשות דברים היא לעשות אותם יחדיו! התחלתי לכתוב בשיעורים, לראות טלוויזיה ולהכין עבודות, לשחק במחשב ולנגן בגיטרה, לצאת לריצות עם חברים ולהקריא לתוך רשמקול כל מני מילים חדשות לבטא רעיונות שלפתע קפצו לראשי.

והתחושה של הזמזום שפקדה את קצה ראשי נעלמה. נרדמתי בלילות סוף כל סוף מבלי שהזמזום הנוראי יספור את הזמן שאני מנסה להירדם לרשום אותו כזמן חסר תועלת.

יותר יעיל! יותר טוב! למה רק 2 פעולות במקביל? אני חייב ליעל את זמני, אף דבר לא יישנה את החלטתי. למה לכתוב רק עם יד אחת? למה לאכול לאט? למה לדבר עם אחד בכל פעם? למה ללכת כשאפשר לרוץ? למה צריך חברים וחברות.. איתם הזמן רק נעלם יותר מהר? למה כלל ליהנות, כך אני כלל לא מרגיש איך הזמן עובר.

אז החלטתי להתבודד. לעסוק כל יום בדבר משעמם, כך שלפחות ארגיש כיצד הזמן עובר. התאמנתי משך שבועות וחודשים עד שהצלחתי לכתוב ב-2 ידיי משפטים שונים. למדתי לנגן על יד אחד ובשנייה לאכול. והבטתי במחוג השניות נע לאיטו. כל יום הפך לנצח, ושבוע לעידן. סוף כל סוף הרגשתי איך חולף הזמן...