עידו יוצא מהבניין ופנסי הרחוב בדיוק נדלקים, אורם הרך מתחיל ויוצר צל שברירי על המדרכה המפוספסת. אודי צועד בעצבנות, צעדיו קצרים ומהירים כמו ליבו שרוצה לצנוח ולהתנפץ על המדרכה כבובת חרסינה חסרת ערך. כשהיה ילד, הוא נזכר, הוא היה משחק עם אביו כדורגל בסלון הבית, הם היו לוקחים שני כיסאות והופכים אותם לשערים. אמא שלו מעולם לא הרשתה להם לשחק, אבל בכל פעם שהיו לבד, הם היו מסדרים את הסלון שבין רגע הפך לאצטדיון. הוא נזכר איך יום אחד בדיוק כשאימו נכנסה, פגע הכדור בבובת החרסינה שמעל הטלוויזיה בסלון, הבובה עשתה מספר סלטות באוויר עד אשר נחתה בזעם על הרצפה הקרה והפכה לרסיסים מזעריים. מובן שלאחר שבירת הבובה התפתח ריב, כמו שתמיד היה בין הוריו, אבל באותו היום זה היה ריב שונה. גם עכשיו כשעידו צועד ברחוב מוגרבי בת"א בעודו ממשיך להתקרב לים, הוא עדין מאשים את עצמו על כך שבעט את הבעיטה שגרמה לכדור להכות בבובת החרסינה, אחרי הריב הזה שום דבר כבר לא היה אותו הדבר. זמן קצר לאחר מכן, הוריו נפרדו, הוא נשאר לבד עם אימו ואת אביו היה פוגש רק בסופי השבוע. כדורגל, הם כבר לא שיחקו יותר ביחד. השמש כבר נמוגה לה, וכשעידו עכשיו הולך ברחוב בוגרשוב הוא יכול לראות את קרניה האחרונות מתפוגגות להן בין הגלים הרחוקים. כל צעד של עידו מרחיק אותו ממנה והוא יודע שאם הוא יגיע לחוף, החוט שמקשר אותם יתנתק, אם הוא יטבע היום, נועה לא תוכל להציל אותו. כשהוא נעמד על הטיילת ומשקיף לים, הוא כבר לא זוכר איך הוא הגיע לכאן, לא לים, אלא למצב שבו הוא לא מסוגל יותר, שהוא חייב לצאת מהבניין ובכלל לא מעניין אותו מה היא אומרת או מה היא עושה, הוא פשוט לא יכול לחיות עם זה. אודי מתיישב עכשיו על ספסל רחב, מעץ, ללא משענת. הלוואי שהייתי יודע על מה הוא חושב עכשיו, אבל אני לא יכול בגלל שכשעידו בוכה המחשבות שלו לא מגיעות אלי לאצבעות. אני מציץ לדירה של נועה אבל היא סגרה את הדלת ואני חושב שכרגע עדיף לתת לה להיות קצת לבד. אז בינתיים עד שאודי יפסיק לבכות, אני יכול לספר לכם על הזוג המופלא, על האהבה הגדולה ועל הפרידה קורעת הלב, אבל... כל זה לא ממש משנה. רגע, כן, אני חוזר לעידו . עידו יודע שאסור היה לו להעלות את הנושא הזה, שום דבר טוב לא יכול היה לצאת מזה, אולי זה פן סדו-מזוכיסטי פנימי שלו. אולי הוא בעצם רצה לגמור את העניין הזה אחת ולתמיד, כרגע הוא לא יודע כלום. הוא יושב שם על שפת הים ולא יודע מה לעשות, הוא מרגיש מיואש ובודד. הבדידות, הוא חושב לעצמו, היא הרגש הנוראי ביותר שיכול אדם לחוש, היא קורעת אותך מבפנים ומרסקת בך כל עקרון ואמונה שאספת בימי חייך, הופכת אותם לפיסות זכוכית חסרות ערך ומשמעות. הוא לא רצה להתחיל שוב את הוויכוח, אבל היא ממש ביקשה את זה, ואולי זה בכלל לא באשמתה, אולי זה פשוט לא נועד להיות, אולי הנפשות שלהם לעולם לא אמורות היו להתמזג. עידו קם בעצבנות מהספסל ומתחיל ללכת לעבר הים, הוא יורד במדרגות הטיילת ומגיע למדרגה האחרונה שלפני החול. ירח בצורת בננה מאיר עכשיו על פניו של עידו, משווה לו פנים של דמות הרואית מסרט הוליוודי של שנות השלושים. הרגל של עידו מנסה להתרומם ולהניח עצמה על החוף, אבל בתוך גופו של עידו מתחוללת מלחמה, המלחמה הגדולה של כל הזמנים וכרגע אין בעולם שום דבר מלבדה. הלב של עידו מסרב להתנתק, החוט שבינו ללב של נועה עוד לא התרופף, הקשר עוד חזק והלב יודע את מה שגם אנחנו יודעים, אם עידו ידרוך על החוף, הלב עלול להישאר על הטיילת ואז כולנו נתחיל לבכות. בלי הלב עידו לא יוכל יותר לאהוב, ובלי אהבה הים הכי יפה בעולם מצופה בשקיעה נוגה, עטוף בתחרת שמים צלולים, גם הם, לא יוכלו להציל אותו מטביעה. הבוהן הגדולה, ברגלו הימנית של עידו התחילה להתרומם, לולא הנעליים גם אתם הייתם יכולים לראות אותה. אבל עכשיו הבוהן מפעילה תגובת שרשרת, הלב של עידו מחסיר פעימה והרגל כולה כבר באוויר. נועה בדירה שלה, מפסיקה לבכות, היא מביטה החוצה אל הרחוב, היא יודעת שאודי לא שם, היא יודעת שעידו לא מחכה לה, אבל היא עדין רוצה שכך יהיה. הלב של נועה נתפס חזק בריאות, הוא יודע שהלב של עידו נמצא כבר בקצה הגבול, הוא לא רוצה להפסיד במאבק, הוא אוהב את הגוף של נועה, הוא לא יתנתק, הוא לא ייתן לה לאבד תקווה. נועה ניגשת אל הטלפון ומחייגת. הרגל של עידו כבר נמצאת באמצע הדרך שבין גן העדן לגיהינום, מבטו של עידו סתום ומהופנט מרחש הגלים. הטלפון הסלולארי של עידו מצלצל. הרגל של עידו חוזרת למדרכה והיד שלו נשלחת לכיס המכנס. עידו אומר עכשיו הלו, או שלום אבל בצד השני הוא שומע רק משפט אחד : "אני אוהבת אותך" עידו שותק, השתיקה שלו נישאת על גבי הגלים וניתן לשמוע אותה בכל חופי העולם. הרגל של עידו מניפה עצמה שוב באוויר, הפעם ללא כל היסוס. בצעד מהיר והחלטי מניח עידו את רגלו הימנית על המדרגה ואחר כך את רגל שמאל על המדרגה שמעליה, הוא מטפס במדרגות וכל צעד דורש ממנו מאמץ איום הוא יודע שהדרך לא תהיה קלה, אבל מצד שני, הוא חושב לעצמו, גם ללכת על החוף זה לא כל כך פשוט.