אודי נעמד לרגלי הר הנעלים, הוא הרים את ראשו לשמים אך לא יכול היה לראות את קצהו. ריח העור העבש של הנעלים גרם לו לבחילה והוא רצה להקיא את ההמבורגר שאכל לפני שעה. הוא הביט במאות זוגות נעלים מעוכות שצבע כולן דהה מהן והפך לחום רקוב. וללא שרוכים שכנראה לא שרדו את מזג האוויר הקשה או את הזמן ואולי בכלל לא הונחו כאן מההתחלה עם שרוכים, כדי שלא יוכלו לנעול אותן שוב. לכל זוג נעלים כאן היו גם זוג רגליים חשב לעצמו, ולכל זוג רגלים היו 10 אצבעות או בעצם בהונות אבל מי סופר. קשה לספור כמה אצבעות, אבל הוא יודע שלכל 10 בהונות ברגליים, היו גם פעם 10 אצבעות שמחוברות לידיים, ועל הידיים האלה גם היו מספרים ועכשיו מכל האצבעות והידיים והרגלים והמספרים לא נותר כלום, רק נעלים. סבא של אודי תמיד אמר לו שהכי חשוב בחיים זה נעלים נוחות, הוא הלך ברגל את כל הדרך מתימן עד לארץ ישראל ומה שהחזיק אותו זה נעלים נוחות. אודי לובש עכשיו נעלים לבנות של נייק, עם סמל של V בצבע אדום. הוא מביט בנעלים שלו ופתאום הוא חושב שהוא יחף כי השלג מתמזג עם הרגל שלו ורק ה V מוכיח לו שיש שם גם רגל, הוא (כלומר סבא של אודי) אמר לו שכשהוא הגיע לארץ לא היה לו כלום חוץ ממה שהוא לבש, ואם לא היו לו נעליים נוחות הוא בטח לא היה שורד את המסע. הוא חשב על סבא דויד וניסה לחשוב אם גם בתימן הם לבשו נעלים כאלו מעור עבה, אבל פתאום כשהסתכל שוב בנעליים הם נראו לו פתאום בכלל כמו נעליי בלט, אבל הוא יודע שאף אחד לא רקד בהן. לאודי היה עוד סבא ( שקוראים לו יצחק) אבל בזמן שהוא עמד ליד הר הנעלים הוא כבר לא היה, כלומר הוא לא הפסיק להיות סבא שלו, הוא פשוט לא היה יותר, כמו שאר בני משפחתו שנשארו אי שם בין המשרפות לפתיתי השלג של דצמבר 43 בוארשה. אודי מביט עכשיו בזוגות הנעליים והוא מנסה למצוא את הנעליים של אח של סבא שלו, הוא נזכר בתמונה שפעם סבא שלו הראה לו כשעשה עבודה בכיתה ט' בשביל שיעור היסטוריה. הוא היה בערך בגילו של אודי כשנשארו ממנו רק נעליים. הוא הביט בערימה וחיפש נעלים במידה 43 אבל הוא לא ידע אם אז קראו לזה 43 או בכלל 9, בכל אופן הוא לא מצליח לזהות כלום, כל הנעלים נראות לו אותו הדבר וכך גם האנשים שהיו שם נראו לו אותו הדבר. שלג החל לרדת ואודי מרים את הקפוצ'ון בכדי לא להירטב, בדרך הוא נוגע בכיפה מקרטון שחילקו לו בכניסה, מוזר מאוד הוא חושב לעצמו שאין כאן גם ערימה של כיפות או שטריימלים או כל מה שזה לא יהיה, הוא נזכר שלכל כיפה היה פעם שיער שהיתה תפוסה בו (את השיער הוא ראה כבר במוזיאון) ולפעמים גם פאות ארוכות ומסתלסלות כמו שראה בתמונות של סבא דויד מילדותו בצנעא. לפתע הוא מבחין בזוג מגפיים גבוהים מבצבצים להם בתחתית הערימה, כנראה של גברת עשירה שהגיעה היישר מבית האופרה של וארשה אל בית המרחץ של מיידאנק. הוא מרגיש סחרחורת גדולה והוא מתיישב, הוא עוצם את עיניו בכאב ואלפי מספרים עולים לראשו כמו, שבע ותשע, ולפעמים גם מספרים ארוכים כמו מיליון או עשרים וחמש אלף תשע מאות חמישים ותשע. הוא פוקח את עיניו ולפתע המספרים מתיישבים לו על היד, ה 7 מונח ליד ה 0 ואחריו ה 9 וה 1 ולאחר מכן עוד 1 ולבסוף שוב 9, המספרים זוהרים והכל מסביבו חשוך. באותו הרגע, אודי לא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא לא בטוח אם הוא רוצה להקיא או לצחוק, הוא מרגיש כאב חד מפלח את חזהו ופתאום משומקום הוא מתחיל לבכות, משהו בתוכו מתפוצץ, הוא לא יכול לחשוב על שום דבר, רק על הנעלים שלא היו נוחות מספיק ולא היה להם מזל, הם לא שרדו את המסע ונותרו נרקבים בשלג ובקור בלי שראו את הים התיכון מהצד של חוף גורדון בתל אביב. אודי המשיך לבכות והשלג המשיך לרדת, הוא הביט שוב ב V שעל הנעל שלו, הוא נזכר שקנה אותם עם סבא דויד בחנות שבדיזנגוף סנטר, הם נוחות מאוד הוא אמר לסבא דויד והוא חייך ומייד קנה לו אותם. אודי הביט שוב בשלג ואז הוא ראה שזאת בעצם הנעל שלו, הוא פרם את השרוכים וחלץ את נעליו. הוא קשר את הנעליים אחת לשנייה, תפס את שתיהן בדיוק בקשר בניהן, נתן להם כמה סיבובים באוויר והשליך אותן לראש הערימה של הנעליים החומות. הוא רצה להשאיר למישהו שם זוג נעלים נוחות כדי שאולי גם הוא יגיע לתל אביב, אבל שלוש שעות אחרי שאודי יצא משם עם האוטובוס, השלג כבר כיסה את נעליי הנייק שלו ואף אחד כבר לא יכול להבחין אם הן נוחות או לא.