מאז ומעולם הייתה לי חוויה מיוחדת נוכח ה"מאמא" - האישה השמנה תמיד היא מצטיירת בעייני רוחי האישה הענקית - המשתפכת הררי שומני בעלת חזה עצום עם נוכחות של "מרפסת" כהת עור, שיער אסוף שמעולם לא ידוע אורכו או טיבו אסוף כך או אחרת בסרט מסביב לראש כמו קשת של פעם ורוך - רוך אנושי מלווה בחום ותבונה שמשום מה אף פעם לא מצאתי בנשים רזות ותזזיתיות... אילנה, חברתי משכבר הימים הייתה ה-"מאמא" הזאת... אכן, כהת עור - שמנה אמיתית - מדושנת ומדובשנת שכזו שתמיד מצאתי אותה כך או אחרת סביב המטבח תמיד עם המגבת מטבח על הכתף הימנית ותמיד ידיה עברו במים וניגבו במגבת הקרובה... סרט אדום מנוקד על ראשה ושיער סבוך שחור... שעד היום איני יודעת מה אורכו... אצל אילנה במטבח - עברו רוב שיחותיי המשמעותיות בחיים, השיחות הנוקבות שהביאו אותי לתובנות החשובות בחיי ותמיד אצל אילנה, הן לוו בתבשיל זה או אחר... הבית, שהיה פשוט פשוט פשוט, אפוף היה ריחות תבשיל תבשיל פשוט של פעם - מצרכים שעד היום איני יודעת היכן הייתה קונה את המצרכים או לחילופין כיצד הגיעו למטבחה מן הסתם - אילנה הייתה אלמנה, וכשאני משחזרת הוויתה, מעולם לא ראיתיה מחוץ לביתה - למעט אותה הפעם... היות ואת חיי, חייתי בכוחות עצמי, ונטשתי את ביתי בגיל צעיר, הייתי מוכרחה לפרנס את עצמי ותמיד חיפשתי לעצמי עבודות מעבודות שונות.. שם הכרתי את הלן - הלן שהייתה אמנית בנפשה ולפרנסתה ופרנסת ארבעת ילדיה (כל אחד מבעל אחר) לימדה קבוצות של נוער וילדים ציור ורישום אצל הלן, עבדתי כדוגמנית ציור - כסף טוב וקל בתמורה - קיבלתי ארוחה חמה, כסף וטיפים באחיזת המכחול עם הזמן, המפלט הפך המכחול ואת הציורים הייתי מביאה ל-"מאמא" הלא היא אילנה היא תמיד הייתה הביקורת - האמירה מה טוב ומה טעון שיפור אהבתי את הביקורת של מאמא.. תמיד אמרה את אשר בליבה מעולם לא דיברה ממקום של צביעות או רחמים צולבת וחדה הייתה תמיד - ותאמה להפליא את רמת הביקורת שתמיד חיפשתי לעצמי... ומאמא אהבה את הציור לכשעצמו - תמיד לימדה אותי שהאומנות עוברת נפלא במטבח ובתנועה מוזרה של ראש כלפי מעלה תמיד הייתה אומרת שלו הייתה יכולה לאפשר לעצמה, הייתה בעצמה מציירת או לפחות מאפשרת שיציירו אותה... יום רדף יום, והזמן התגלגל לאיטו כהרגלו של זמן והמכחול הפך יד ימיני בשחרור לחצים ותהיות וכך גם נראו דפי הקנבס והבריסטול תחת ידי מיום ליום ידעתי יותר ויותר שאת מאמא- אותה, אני רוצה לצייר.. מעיין הצבת שיא, מעין הצבת מזכרת לחיים ידעתי שבחיים שיהיו לי כאישה בוגרת כשמאמא כבר לא תהא בין החיים ארצה את תמונתה אצלי בין הכתלים.. יום אוגוסט קייצי וחם כהרגלו פגשתי את מאמא שוב אל מול הסירים רוקחת ריבת שאריות פירות מגוונים ריח מתקתק עמד באוויר ודומה היה שמאמא קצרת סבלנות משהו... מאמינקה, הייתה קוראת לי.. את יודעת, אנחנו לא כאן לעד - החוזה שלי עם אלוהים עומד להסתיים בקרוב.. ישבתי במטבח הלומת תחושות כיסא העץ שתמיד היה לי ככורסא נוחה הפך פתאום קשה ובלתי יכול להכיל את נוכחותי עליו לא יכולתי לתאר לעצמי את החיים בלי מאמא בלי הצעדה היומית למאמא בלי הריחות שעלו באפי אגב המחשבה ואזכור שמה בלי המגבת על הכתף הימנית והאצבעות השמנמנות והרטובות בלי אמירות חיים כה חזקות שעד היום למעשה, אותי הן מלוות.. בלי שיהא מי שיאמר לי מאמינקה - תחשבי קצת אחרת בלי שיהא מי שינתב דרכי ביצירתיות של רוקחת חיים תמיד עברו עצותיה דרך התבשיל והסיר..... תמיד רקחו עצותיה תבשיל מדהים ומוצלח לא יכולתי לתחושה ולמחשבה של בלעדיה ורק רציתי להקפיא את הזמן ולשמר את מאמא - ביום שלמחרת, הופעתי במטבח הקטן והדחוס של מאמא בשעות הבוקר המוקדמות, מאמא - קראתי אליה, הסתובבה אגב העברת ידיה בברז כן מאמינקה - תיבשלתי לך תבשיל שקשה לך לבלוע?... כן מאמא - עניתי וחשבתי ביובש העולה בפי.. אני מוכרחה לצייר אותך - מוכרחה להשאיר אותך - כמו שאת, עם הסרט עם המגבת - עם הידיים הנוטפות כמו שאת... מוכרחה ! מאמא שתקה - שוב לקחת את כף העץ המהוהה וערבבה בסירים... הרימה וסגרה מכסים חליפות ושתקה תמיד אמרה שדמעות הן התיבול הסודי של הטעם המופלא... וידעתי שזה היה הרגע בו תיבלה את התבשילים.. אחרי שתיקה ארוכה - אספה מאמא את ידיה סביב מותניה העבים והדשנים ואמרה - אם את מציירת, תצטרכי לצייר את כולי לא מסכימה לחצי - אני שלמה! שוב צחקה והוסיפה שאין לי כסף לכל כך הרבה בד וודאי שלא לכמויות היסטריות של צבע כדי למלא את כל הוויתה על הבד... יישרה את הסרט שלראשה - ותיזמנה את השבוע הבא כמועד לתחילת הציור.. כמו תחושת יראת קדושה פרסתי את הבד, והכנתי לי פלטה בשלל צבעים חיפשתי עימוד למאמא - הסתובבתי בביתה ולמעשה הבנתי שמעולם לא הכרתי את החדרים.. לבסוף - חזרתי למטבח, והודעתי למאמא שבשום מקום בבית לא יכולתי להניח את דעתי למעט במטבח ליד הסירים..... מאמא חייכה חיוך עמוק - חיוך של שפתיים בשרניות ואמרה - אני מוכנה מאמינקה.... קדימה לעבודה... הדקות נזלו ורק חיפשתי את הדקה את הזווית הנכונה את הצבע הנכון - את העימוד שיהא רק היא.... כל שביקשתי היה לעצור את הרגע על הבד שאוכל להריח את ריחות המטבח מבעד לקווים שרק אוכל לצייר את עומקה ומהותה של מאמא אצלי בחיים שאוכל לנצור את הוויתה כהיותה... וכך, אגב רקיחתה מעל הסירים עברתי לוטפת מכחול - מוהלת צבעים - ציירתי אותה אישה עבת בשר - בין סירים - כהת עור וסרט אדום מנוקד לראשה דומעת אל בינות הסירים - מתבלת מעדני מעדנים... טש