ישבנו זרוקים כמו שניים שלא יצאו לקרב שאלת אם אני רוצה לרקוד אבל אני גמרתי עם זה מזמן הקשבנו לשירים צרפתיים להרגיש זרים בעיר הכי בודדה בעולם לא פחדנו להפסיד דבר גם כך, המחר לא יניח לנו אז השארנו את הכול במקום ועמדנו זה מול זו את עם שמלה לבנה אולי יום אחד זה יקרה אני עם זיפים של כמה ימים לא מתחרט על טעויות לפעמים משפט אחד לוקח את הכול לפעמים העיניים מנחשות כמה שזה נכון שאלתי אם תרצי לצאת להביט על האנשים שנעים במעגלים סביב אותם מקומות רק אנחנו הולכים עד המפלט האחרון אם את אמרת בוא נישאר ניתן ללילה לקחת מאיתנו את הכול תחושות אשמה, בדידות עצב קיומי הוא תמיד כותב אותנו טוב יותר זה כואב, כמה שזה אמיתי שירים צרפתיים לא הבנו מילה רק רצינו להרגיש יפים בזוהמה פתחים קטנים לא נתנו לנו מספיק אוויר לנשום ידענו לא להשאיר דבר לסוף הוא יבוא ממילא יש מגע שאי אפשר להימלט ממנו לוקח אותנו מובן מאליו מה נשאר לנו אחרי זה אני שואל אותך כדרך אגב ואת אומרת יש לנו אותנו לפעמים זו נחמה הבטנו מהמרפסת על מכוניות דוהרות רצינו להיות באחת מאלה אולי נצליח להמציא לנו חיים חדשים שני זרים בעיר בודדה הולכים עד המפלט האחרון תמיד זה משחק מחבואים בין הרגשות לעצבות תסכולים, שוברים את הכול רסיסים על הרצפה דם על הידיים אולי נילחם בואי נצא לקרב אני אריב איתך את תכי אותי ככה הכאב יראה יפה יותר את זורקת האשמות אני מנסה לכבות קנאה שני זרים בעיר בודדה שנינו נעלמים בחשכה שיר צרפתי מלווה אותנו ואת אומרת, בוא נחזור ל1928 אני שכחתי הכול עומדים ערומים זה מול זו מוחקים אהבות מהדף נשארנו עכשיו עם הרבה פחות את אומרת אולי נשכב? מדליק סיגריה, מכבה את האור שיר צרפתי, נעלם.