הבדידות הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני. אני קם בבוקר, ודבר ראשון – עוד לפני שאני מתאמץ לשמוח בזה שאני חי, על מנת שאוכל לכוין באמירת "מודה אני" – עולה במוחי המחשבה: כמה כואב לי שאני לבד. בברכת אבות, כשאני אומר "א-ל עליון", אני מכוין שד' נשגב לחלוטין מהבנתי, וממילא אני מכיר בכך שהוא "גומל חסדים טובים" גם כשאני איני רואה שכל מעשיו הם לטובה. ומייד חושב שההסתר הכי גדול של ד' ממני הוא בכך שאין לי עם מי להיות, ופורץ בבכי. לפעמים דמעה, לפעמים יותר, לעיתים רחוקות רק קול של כאב, הכל תלוי במצב רוח של אותו היום. כשאני מגיע לברכת שומע תפילה, כשאני מוסיף את הבקשות הפרטיות, הדבר הראשון שעולה במחשבתי לשאול – לדאבוני עוד לפני תפילה על הצרות של כלל ישראל – התפילה על הזיווג: "רבש"ע המצא לי זיווגי ההגונה והראויה לי מהרה ובנקל". עם הרגשת הכאב הרב שצעקתי אתמול וכלום לא קרה, וצעקתי שלשום וכלום לא קרה, כמה שאני צריך שהיום יהיה היום. (כשאני נמצא באיזשהו קשר שידוכין, אז אני מתפלל בשינוי ענין כמובן: "רבש"ע אם המשודכת הנוכחית שלי היא זיווגי, עשה ששנינו נכיר בכך במהרה, ואם היא אינה, עשה שנפרד במהרה מתוך ידידות.) לפעמים יש עוד כל מיני מחשבות בנושא בתפילת שחרית, אבל זה לא קבוע. הבוקר כשאמרתי: "כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגולו רחמיך על מדותיך", בכיתי, והרהרתי במחשבתי: תרחם עלי אבא, כל כך כואב לי ואני כל כך צריך להתחתן. לאחר תפילת שחרית, בארוחת הבוקר, אני חושב: כמה הייתי רוצה שתהיה עכשיו מישהי לידי שאוכל לאכול איתה... וכך נמשך לי כל היום, מבוקר ועד ערב, במחשבות בנושא, לא כאן המקום לפורטן (זה יעשה את הלך המחשבה די ארוך, מסורבל ומדכא), העיקרון ברור, והכאב קשה מנשוא, ואולי היום יהיה היום שבו יחוס עלי הבורא. חשבתי לכתוב כאן סיום מהמם, עם איזו שורת מחץ רצינית, אולם לבדידות אין סוף, ואיך יהיה כאן סיום?! אולי יום אחד, אם יזכני הבורא, אוכל יחד עם העזר שתהיה לחשוב על סיום נאה.