המחשבה היחידה פּוקחת פּתע אִישוֹנים נועצת עוגן ראשוני בּחרדה ותימהון בּזוג ידיים נקיות המבתקות כּל זיכּרון וממלאות בּיללות את הימים הראשונים. בּתוך הים המשותף בּטרם ייווצר "אני" מכּים גלים, מתערבלים בּמצולות ללא גבולות אך האדם, המבקש ללכּוד בּרשת מצולות מוֹשֵני פּתע בּידיו ובמתיקות קורא לי "בְּנִי" לאט לאט אני לומד כּיצד לשכּוח את הים ולקבּל בּאהבה את בּטחון היוּבלים בּזרימתם העייפה, ורוח חרישית צלילים לוחשת, סוד, ומלמדת כּל אחד שהוא קיים וּבּזְרִימת היוּבלים נישאנו יחד אל החוף המעובּד, המחולק בּרוב חוכמה בּין השווים המקימים סביבם חומות, בּעיניהם לא משווים שהאוקיאנוס הסובב את אדמתם אינו רק נוף על קו החוף אני צועד ומשחק עם הגלים משחק ילדות, לא יתפּשוני בּקצפּם, העקשנות נמצאת גם בּי והבּריחה החיונית היא אומנות אותה לימדוני בּביתי, שאבכּר חיים קלים על פּני חיפּוש ללא תכלית אחר סודות נעלמים לבל אשכח ואזכר שוב בּזרמים, לבל ארגיש בּכאבם של הגלים, בּכּמיהתם לרגל איש אשר ירמוס את הצדפים ויבקש בּם עלומים. וזרועותיי החסונות מושכות רשתי העמוסה דגי זהב מיואשים המנסים לקרוא בּקול את משאלתם היחידה אמנע מהם, אשליך לחול אשר יקבּור סודותיהם, אשר ינחיל להם תבוסה. הים נוגס בּקו החוף והעכשיו נוגס אתמול אני מבּיט אל העבר המתגשם מן ההווה הן העתיד אינו קיים, את ההווה איני חווה מחשבותיי כּושלות כּגל אשר סופג עצמו בחול גם האוקיאנוס הגדול אין די בּו, גל לא יחדור לתוך ממלכת האדם אשר מוקף בחייליו כּחול אשר על שפת הים הם לוחמים מלחמותיו ומייבּשים כּל ניסיון ומרחיקים מדור לדור את החיים הגועשים, מעמקי המצולות שיבלעו את ה"אני", שיבטלו את הגבולות שיִסְעַרוּ כּמערבולת היוצאת בּמחולות שם אין סיבּה להתפּאר, לא יעלו שם לגדולות. בּזקנתי אני משליך את חכּתי היחידה יושב בּדד על הסלעים אשר הים בּהם מפליא את מכּותיו ומנקר מחילותיו ולמולי נבלעת שמש אחרונה, כּמנסה לפתור חידה הים שולח כּרִישיו את קצה הפּיתיון ללפות מנערני מרבצי ואת גופי המתנגד שולח אל המצולות, כּגוש עפר אני יורד ומתבּטלת יישותי ושתי עיניי העייפות נעצמות.