כיום הדבר ששביעיסטים הכי מתלהבים ממנו זה הצו הראשון. לכל מי שהיה כבר צו ראשון יש מיליוני סיפורים על זה. ודוגרי אני לא מבין מה ההתלהבות, אני באופן אישי קיבלתי את הצו הראשון שלי מזמן, ממש מזמן, כשהייתי בן שש או שבע. אני אפילו זוכר שלקחתי אותו לגן להראות לגננת ולכל הילדים הגננת אמרה שאני ממש גדול וכל הילדים הסתכלו עלי בהתפעלות. פעם הצו היה נראה שונה בצבעי צבא- חום וירוק. חלק מהטיפול בצו זה ללכת לרופא הוא בודק גובה, משקל, ועוד כל מיני דברים מגניבים. אחרי הצו הראשון מגיע הצו השני זה כבר פחות מרגש, אני חושב שעד היום היו לי לפחות 5 צווים. אבל הכי מבאס זה שהצו שלך מת, אני זוכר שמת לי הצו הראשון עשינו לו הלוויה ממש מרגשת וקברנו אותו בגינה.
מסקנות: צווים זו חיה ממש נחמדה והצו הראשון זה דבר מרגש אבל חשוב לשמור עליו שלא ימות
נ.ב. אני יודע שצב כותבים עם ב
תגובות