היא ישבה, מכורבלת בתוך עצמה, בכסא הקיצוני של המטוס, ליד יציאת החירום. השיער הג'ינג'י שלה גולש על כתפיה והיא הביטה אל מחוץ לחלון. היא הייתה איפשהו בין הכחול של האוקיינוס לכחול של השמיים. ריחפה באיזון האווירי, בין חלום למציאות, אפופה תחושות רוגע ושלווה שיכולים להשרות עליך רק הגוונים הכחולים של הטבע. אבל תחושת הריחוף שלה , לא נבעה מהעובדה שהיא ריחפה פיזית במרחק עצום מהאדמה, זה היה משהו אחר, משהו מהבפנים שלה. העננים היו לא רבים, הם נראו כמו צמר גפן ממש, כאילו מישהו הלך, והם נפלו לו מהכיס בדרך. השעה הייתה קצת אחרי ארבע, וצוות של דיילות ספרדיות חביבות עבר והגיש סנדוויצ'ים וקופסאות קטנות כאלה, עם קצת מלון ושני תותים. אוי, כמה שאהבה תותים... היא אהבה אותם מאז שהייתה קטנה, עד היום זה ככה. רק שהיום, היום היא רוצה את התותים של פעם. את הטעם המתוק והטהור הזה שכמעט אי אפשר למצוא עכשיו- בעיקר בתותים. בדיסקמן שלאוזניה ניגן שיר מוכר והפזמון, היה החלק האהוב עליה: "יש בי אהבה והיא תנצח". היא הייתה מהיצורים הנדירים האלה שמאמינים באהבה , כן. פשוט אהבה. אהבה היא הכל- והכל הוא אהבה. היא שנאה לשנוא ואהבה לאהוב. אחת מאותו זן נדיר שחושב על אחרים לפני שחושב על עצמו, אחת מאותו זן נכחד שמסוגל לאהוב מישהו עד הסוף, עד הנשימה האחרונה. אם תשאלו אותה, נניח, מה הוא הכוח המניע את העולם, התשובה תהיה ברורה לחלוטין - אהבה. היא המשיכה לאכול את התותים בהנאה מרובה. וכל ביס מתוק, היא חשבה עליו. את כל הדרך הזאת, היא עושה בשבילו. הוא היה היחיד שהבין אותה, היחיד שאהב אותה בדיוק כמו שהיא. הוא אהב כל פרט ופרט בה, את השיער הג'ינג'י, את הנמשים החמודים על האף, את העיניים הכחולות התמימות בוגרות האלה שלה, את הקול שלה, ואת הייחודיות שלה, הוא הבין שהיא הייתה מיוחדת, שונה, והיא הבינה שהוא הבין. לפני חצי שנה, הוא עבר ללמוד בספרד, הבטיח לחזור, היא הבטיחה לבקר. הוא נתן לה מפתח ואמר: "זה מפתח, לדירה שלי, את המפתח ללב שלי, יש לך כבר" ונשק לה, כמה רגעים לפני שעלה על המטוס. כמה דברים הוא הבטיח לפני שנסע, הוא הבטיח להתגעגע, לחכות לה, לבקר, לחזור, לכתוב... היא בכתה כשהוא נסע. ימים שלמים בלי המגע שלו, בלי הקול הבטוח שלו. המרחק הטריף את דעתה. אחרי חצי שנה, של געגועים, של מכתבי אהבה ושירים שנכתבו על גלויה, היא החליטה לנסוע, סתם ככה, זה מה שהשמש אמרה לה באותו בוקר של יום ראשון. הרגשה שצריך לקום ולעשות משהו, והיא החליטה לנסוע אליו. רק המחשבה על לראות אותו שוב,העבירה בגופה את התחושה של ידו החמה, רעד נעים שעבר מרגליה למעלה, כמו טיפס בדרכו אל ליבה. כשהיא ישבה במטוס, ואכלה את התותים, היא חשבה שבטח גם הוא חושב עליה, בעיקר כי זה מה שרצתה לחשוב. היא רצתה להאמין, שהוא מרגיש. מרגיש שהיא בדרך, שהיא כבר קרובה. רק שלוש שעות מברצלונה. היא רצתה לחשוב, שהם סיפור אהבה מסוג אחר. מאלה שדומים יותר לאגדות, שיש להם תמיד סוף טוב. אבל מישהו החליט שהאישה הזאת תחיה בסיפור קצת שונה. יותר לכיוון של הרומנים העצובים והמלנכולים. וכשאני מסתכלת עליה עכשיו, אני חייבת לומר, שאני לא מבינה אותו. רק עוד שעה. עוד שעה אחת, והם יהיו יחד, שוב. היא לא הפסיקה לחשוב על זה, עליהם, עליו ועליה. היא לא זכרה מתי התרגשה כך בפעם האחרונה מאז שהייתה ילדה קטנה. היא כבר מזמן סיימה את התותים, השעה כבר הייתה ערב, והיא הייתה מותשת מכל ההתרגשות של הנסיעה, מההכנות, מאיך יגיב , ממה תאמר. כמו נערה מתבגרת לקראת פגישה ראשונה עם בחור. אבל משהו אמר לה, שזה יזרום, וזה יהיה בסדר, ושזה נכון. ובאותן אשליות נעימות, שעטפו אותה כמו בועה רכה, היא נרדמה. כשהתעוררה, היא הייתה כבר בספרד. התור לביקורת הדרכונים לא היה ארוך במיוחד והמזוודות הגיעו במהרה. ביציאה משדה התעופה היא מצאה נהג מונית וביקשה שייקח אותה לדירה. היא לא הצליחה להפסיק את הרעד בידיה, לייצב את קולה המתרגש. בכל פעם שעצמה את עיניה, הוא היה שם, חייך, הביט בה, כמעט נגע בה, ונעלם. כמו חלום רחוק, שעוד מעט, יתגשם. כמעט. היא הגיעה. סוף סוף. היא שילמה ועלתה במהירות במדרגות, לו רק יכולתי לעצור בעדה... אבל אז, כשאישה לבושה למחצה פתחה לה את הדלת, הכל נגמר. כל האשליות הורודות, הבועה, הכל התנפץ לרסיסים של דמעות שניגרו מעיניה. וכשהוא הציץ מבעד לדלת לראות מי זה, היא כבר לא הייתה שם. היא נסעה, לקנות תותים- עם טעם של פעם.