ליאת. אני יודעת שאנחנו לא החברות הכי טובות, למרות שאנחנו מכירות שנתיים, לומדות ביחד את מרבית השיעורים, וגם עברו כמעט שלושה חודשים אבל עדיין... כשנכנסתי לכיתה, וכולם נגעו לי בשיער ולא האמינו שהוא התקצר ביותר מ40 סנטימטר, את ישבת בצד וסידרת את הקלסר שלך. הספרנית של בית ספר החמיאה לי מאוד, למרות שלא ראיתי שום צורך בעידודים וניחומים. זה במילא לא היה עוזר, חשבתי כמה דקות אחרי שהספרית הורידה את שיערי מעלי. בבית, עליתי לחדר נעלתי את הדלת ובכיתי. בבוקר, בלימודים, לא ראו עלי שבכיתי. המורה הגיעה לכיתה והיתה קצת בהלם כי היא לא ידעה שבאה ילדה חדשה לכיתה . ואז סובבתי את פני והיא היתה עוד יותר בהלם והרעיפה עלי מחמאות מאולצות. התחלתי ללכת לכיוון השולחן שלי ועברתי לידך ואת חייכת. אמרת: "איזה כיף לך, עכשיו את יכולה לחפוף את השיער כמו בפרסומות ולא יהיו לך קשרים. תתחדשי." ולא העידודים המתחנפים עודדו אותי. רק את. בכנות המתפרצת שלך והדרך הפשוטה שבה את אומרת את מה שאת רוצה להגיד. בשניה הזו היה לי סוויץ'. עצב מעורבב עם שמחה ודיכאון ואיבוד הזהות שלי במובן מסוים, הפך להשלמה ולידיעה ברורה שיש גם דברים טובים בשיער שלי שלא דיגדג עכשיו את הכתפיים . מן הסתם את לעולם לא תקראי את המכתב הזה, אני עדיין... תודה. באמת תודה. טל.