רצוני הוא אני אבל אין לי רצון עולמי מתהפך אבל איו שום צוהר, חלון. איך כולי חופשי בתוך כלאי הפרטי כבר נתיאשתי מלפרוץ את גדרי ליבי העולם מתחדש ועולמי ישן עוד יום שעובר סמיך ועשן הפסקתי לראות כל רע או טוב, רק מודע- עדיין לא הגיע זמני לעזוב. צריך להמשיך אבל הכל כ"כ דומה היום ואתמול, האם אין סוף למחזה? היכן הם הפרחים השמש והמוני הפרפרים? היכן הן הפיות המכשפות וקוסמים? רק גשם ואפור בתוך ים בניינים ומכוניות שחולפות הם הצבעים היחידים. אין סוף למבוך או אולי אמצע נפלא? נווה מדבר שיתן מנוחה, רק ניצנוצי כוכבים לעיתים רחוקות שמזכירים עבר ועיתות נשכחות. מאין באת ואנה תלך הן כבר לא שאלות את הרגע אני צריך לחיות.