בראשית יצא מכחול מתוך שפופרת.
ואוולד.
ברית כרתתי עם המוות ואדע כי בוא יבוא.
לעולם לא אפחד מהמוות –הלא הוא ידידי, חוזה כרות בינו וביני, מאז שיצאתי מרחם אימי.
מחיי אפחד – הם אינם צפויים, היום נותנים ומחר מפסיקים ואני- איך אדע מתי יסתלקו?? לכשייטב להם לילך- ילכו, אך האם באותה שעה ייטב גם לי??
אולם, ידוע אדע שהמוות ידידי, עמו כרתי בריתי, יאסוף אותי מן הריק ויצילני מחיי הבורחים, שהשאר ישאירוני בכף קלע חסר רחמים.
ואז נשמתי את נשימתי הראשונה. בקול צרחה איומה שנצטווחה מראותי הקטנות, כמו קרן יער, או חצוצרה קטנה הודעתי על בואי לעולם שטרם נודע.
בכה אבכה ועל מה?
אבי החרדיני מסירוס איברי ועל כן כמו אדיפוס בזמנו, העדפתי את אימי .
לא בטחתי בעצמי, בכוחי בחיי- חששתי שאני מיותר לייקום שמתגלגל בלעדיי.
לימים, כשגדלתי, הבן הבנתי, שהכל בדיה והכל היה כלא היה.
,בזמן נסיעתה של רכבת חיי, בעיצומו של הקרב ואלמד לקח נורא- מאימי השכלתי להעריץ אישה , מאבי, למדתי מסכנותו על האיש.
מאימי, למדתי לפחד מנשים, מאבי , למדתי על נאמנות של גברים.
הלא נודע , אורב לי בכל פינה אפילה של מוחי וחושיי , על כן, ברוח אברח מהרהר הרהורי ...
אשקיט את יומי בהלצות ורעות רוח, שנעשו כבר מרכזו של יומי הזחוח.
את יגוני אשקיט באדמימות הבשר והיין והאדמימות המתפשטת על לחייה של אישה, בעת גניחתה באזני השפלה.
ואין לי בעיה עם כל הנ"ל, כי את המצפון שבליבי, במוחי, בכבדי וכליותי חנקתי, רצחתי, ושרפתי ללא רחמים. אך, כל פעם שאביט והנה שוב הוא נמצא אי שם, מתבוסס בקיא שכרונו ומלהג מבפנים.
יושב וצף לי בין הישג להישג, מאדיר שבחי באזניי שומעי, והמה מתפעלים בזיוף מרנין ושלו ואני משמין בתוכי ונעשה לי טוב על הלב. ואלי! אללי!! אולי זה אני ואלו חיי?? החי אנוכי על שבחו של האחר, הלא את הלצותי לא למעני אספר! – ואילו, אני על עצמי ותר אוותר??
וכטוב ליבם המזויף של סובבי, שקרב חייהם כמובן לא נגמר ויביטו בי בעיני עכבר, מצרים אישוניהם ומרעיפים תילי תילים של שבחים עצמיים ואני ? ליבי כבר מקיא מתוכו את אמרותיהם הרדודות והגאוה השפלה, אך אני שם איתם נוהג כמנהגם- ואולי זוהי האמת?? וגם הם שבעו ורצו לומר די, אך חדש מפני ישן מוציאים וכך הגלגל מסתובב לעולמים.
אותו הגלגל שסבוב יסתובב, יחזיר עידנים עד אין קץ עולמים- האם את מילתי שאמרתי היום במצב ייחודי ובשעה ייעודה האחזור עליה שוב בעידן הבא?
רוצה לדעת כי מה שעשיתי אעשה לעולם , שהכל נכון שריר וקיים.
ואתמהה- האם כל דקה שחלפה, היא קומדיה אלוהית, או טרגדיה שטנית?? ושאלת הקיום הגרנדיוזית, תנקר במוחי בניגון צורמני שקט חלש, אך עקבי, ,שמפציע כשחר, בכל שעה של עקה - כי ידידי בשעת לידתי ,לחש על אוזני שאם ארצה בבואו בשעת מצוקה - אלחש את שמו ואהגה בדמותו ודרך להגיע אליו תמצא לי ביעף, וכל בעיה שהיתה הוא יפתור במהרה וירחיק ממני את אויבי הנורא, הלא הוא הקרב שאותו אנהל, הקרב עם חיי, בהם אני הולל מתהולל.
אך, שוב מוצא אני את עצמי ועל פניי חיוכי מלהג. אויי כמה נחת אני משמין ומתמוגג- נהנה מפועליי ומרגיש בטוח, נשען על קנה רצוץ ,הבל ורעות רוח. וכעת - טוב לי כעת.. נשתכחו ממני כל הגיגי ואני בשלב של זחיחות דעת בקרב של חיי, חסר מחשבה של מהות חייתית , שוב אני הפכתי לאנוכי והשלמתי עם עצמותי. ואזל כוחי , להתברבר באסטרטגיה מלחמתית וטקטיקה התקפתית, רואה את הזמן, כאילו איננו מחר ואני לעצמי כביכול ואולי באמת מאושר.
אני ואנוכי ,שלעולם היו במלחמה בלתי נגמרת ,שוקטים עכשיו ומחכים ברוח קצרה למשבר הארבעים, שאולי יבוא ואולי גם לא – כי קרב חיי לא שוקט לדקה ולפתע שהכל ייעלם ואל נא תחשבו שאני מאיים כי חיי , הו חיי, שאותם אתם גם מכירים עם שינויים קטנים וסיפורים אחרים, אך החיים הם אותם חיים, ובכן, חיי אוהבים הם להפתיע, לנקוש באוזני באצבע צרידה ולהזכיר שהכל ככלום וכמעט לא קרה–
אך דעו לכם רבותיי ,ידידי הנאמן הוא המוות, ידידי הוא!! ועל כן, לא יפקיריני לכלום אכזר, לישימון ואפלה –הוא יקחני אליו בידיו הטובות ובמגע רך ואוהב ידאג לנשמתי ולגופי הדואב.
תגובות