איילה שכבה במיטה, זרועה האחת חובקת את הגוף הקטנטן שנם לצידה, ואצבעות ידה השניה משחקות בידו הרכה, הרפויה של בנה הישן. דורון שוב יצא לשיעור הלילי שלו, והיא בהתה במסגרת הדלת, לא מצליחה להרדם. הטעם הצורב שעלה בגרונה הזכיר לה את ניצני ההריון הלא-צפוי שגילתה הבדיקה האחרונה. "את שמחה?" דורון שאל אותה כשבשרה לו בקול רועד את תוצאות הבדיקה. "אני לא יודעת," היא ענתה, "אני מבולבלת". כשהוא הגיע אז הביתה מהעבודה, היא נסתה להסביר. "מצד אחד, תמיד רציתי - רצינו - מלא ילדים. ואמרתי לך מזמן שנורא בא לי הכל מההתחלה - חוויית ההריון, ההתרגשות של הלידה, ושוב להחזיק תינוק קטנטן כזה, כמו שמתניה היה פעם... אבל אני מפחדת." "מהלידה?" הוא ניסה לנחש, "מההריון?" "גם, אבל זה לא העיקר." היא העיפה מבט אל הפעוט שחקר בסקרנות את אצבעות רגליו, "אני מפחדת שלא יהיה לי כח וסבלנות למתניה בחודשים הראשונים של ההריון. אתה יודע איך אני נזרקת בהתחלה, אתה זוכר איך הבית נראה בפעם שעברה. ואני לא יודעת איך יהיה לי כח לשניהם כשהחדש ייוולד, שניהם יזדקקו לי..." גשם התחיל שוטף את החצר. "אני מקוה שהוא הספיק להגיע" היא חשבה לעצמה, ואמצה אליה את מתניה הישן. היא הביטה בפניו ובעיניו העצומות, באפו המרטט, בשיער הרך שהתחיל להתארך, ודמעות הציפו את עיניה. "הוא עוד כל כך תינוק," היא חשבה, "איך הוא יכול פתאום להיות אח גדול? אני אדע להתייחס אליו כמו שמגיע לו כשאחיו הקטן יהפוך לתינוק של הבית?" חבטה מבחוץ הקפיצה את גופו הקטן של מתניה. "המכסה של בלוני הגז שוב עף" היא חשבה, "צריך להזכיר לדורון שוב לחזק את הברגים" אבל באמת, בתוכה, שוב ניעורה אותה תחושה לא נוחה שמתעוררת מדי פעם כשהיא לבד בבית. הם הקראוון המזרחי ביותר בישוב שלהם, ולא תמיד היא מצליחה להתגבר על מחשבות ה"מה יהיה אם.." שעולות לה. היא תמיד מדמה לשמוע את הדלת נפתחת ואת קולות המגפיים על רצפת העץ. היא חבקה את מתניה בשתי זרועותיה ועצמה את עיניה. דמיונה רקם לה תסריט שלם.      שקשוק אלים של ידית המתכת הודיע לה שהפעם זה הגיע. עוד שניה והדלת תיקרע מציריה החלשים ממילא, ולא ישאר לה אף רגע לפעול. היא קמה בחופזה, מרגישה את הרעד משתלט על כל גופה וידיה, והתפללה שהקטן יישן עוד קצת בשלוה ולא ירגיש במתרחש. היא עטפה את מתניה בשמיכה כפולה והניחה אותו לאט-לאט, בהתגברות עצומה, על הרצפה מאחורי המיטה, בצד שרחוק מהדלת. היא התרוממה רועדת, חטפה כרית והתחבאה מאחורי דלת חדר השינה, בדיוק כדי לשמוע את המפלצת חודרת לבית ושועטת פנימה. הטלפון צלצל כמטורף ומערכת הכריזה ביישוב הודיעה לכולם לשכב על הרצפה ולהאפיל את הבתים, כי מחבל חדר ליישוב. היא שמעה אותו רץ אל חדר השינה, ושפתיה מלמלו תפילה חרישית. הנה קנה הרובה, ומתניה בדיוק התחיל לבכות. הוא לא יכול להרוג את הילד שלי, הוא כל כך ילד של חיים, הוא לא יכול לפגוע בי, מתניה זקוק לי, יש לי תינוק בבטן, הוא לא יכול לפגוע בנו. היא דחפה את הכרית אל פניו של המחבל שעוד לא הספיקה, וגם לא רצתה לראות. הוא התבלבל לרגע, אבל רק לרגע, וניסה להתנער ממנה ולדחוף קדימה את הרובה. הוא התחיל לירות לכל עבר, אבל גופה שנשען אליו כיוון את הקנה רק לצד אחד.היא דחפה אותו אחורה בכל כוחה, ועיניו - שהתרוממו מעל הכרית - נפגשו בעיניה. השנאה והמוות שראתה שם הציפו בה את כוחות ההישרדות, את תאוות החיים. היא דחפה, עד שערפו נתקע בזווית המדף התלוי על הקיר שממול. הוא צעק בהפתעה וכאב וניסה להדוף אותה, אבל התקווה שנעורה בה לא נתנה לה להרפות. כל גופה נאבק: רגליה דרכו על רגליו, ברכיה בעטו בו, זרועותיה וגופה נשענו עליו, וידיה אחזו בראשו המתועב והטיחו אותו שוב ושוב אל המדף. למחרת, כל העיתונים פרסמו את תמונת הקראוון הקטן שלהם, והכריזו ש"כח החיים והאהבה נצח את המוות". "מאיפה לקחת את הכוחות האלה?" שאל אותה העיתונאי. "אני לא יודעת. באמת." היא אמרה בכנות, "זה ה' נתן לי את הכוחות האלו ברגע שהייתי זקוקה להם. זה בטח לא כח טבעי." "אבל ה' גם שלח את המחבל הזה,"התריס העיתונאי, לא מצליח לגמרי לכבוש נימת לגלוג,"אני הייתי אומר 'לא מדובשך ולא מעוקצך'.." "אני לא יודעת למה ה' שלח את המחבל הזה. אני יכולה לנחש מה אני צריכה ללמוד מזה," היא השיבה מהורהרת, "אולי לדעת שכשצריך כח, אנחנו עשויים להיות מופתעים מאד כמה ממנו יש לנו. שלא צריך לעשות חשבונות של 'יש לי כח או לא' כשזה נוגע למשהו שברור שה' רוצה בו. לזכור מאיפה באים הכוחות כשצריכים אותם. אולי גם מסר לעם שלנו, שיעשה את מה שצריך, בלי לחשוב אם זה ריאלי או לא, כי יש לנו כוחות לא טבעיים... אני לא יודעת."   היא גיחכה לעצמה. אילו מחשבות מטופשות. היא שמעה את הדלת נפתחת ואת צעדיו המוכרים של דורון. היא חייכה אליו בעיניים עצומות למחצה ונרדמה. למחרת, כשעלו בה שוב הבחילות המוכרות, היא חשבה שחלמה אתמול חלום משמעותי, ואז נזכרה שזה לא היה חלום אלא דמיון שלה. אבל היא הרגישה שכח חדש נסוך בה, ואמונה אמיתית.