ובתוך בית הכנסת הנושן אשר בגטו, אי שם בפולין הכבושה והרמוסה, בתפילת בוקרו של יום שבת, עומדים מספר יהודים עם טליתות, הקורא בתורה מכסה את הגוויל במעיל והמברך מביט בעולה -אדם בא בימים שזקנו מאפיר ומשקפיים עגולות לעיניו. צעיר הוא המברך, כבן עשרים לערך, עיניו הכחולות בוערות וחודרות, כיפה שחורה לראשו, נטול טלית מפני שרווק הוא ועדיין לא בא תחת החופה. קורא הוא את הטקסט העתיק מתוך הסידור הישן ומביט מבט של חיבה בעומד. "מי שברך אבותינו אברהם יצחק.... הוא יברך את אבי מורי ר' משה בן יצחק בעבור שעלה לתורה .. ובשכר זה הקב"ה ישמרהו ויצילהו" "אמן ואמן" אומר אביו ומפטיר "המברך יבורך" "הזמנים קשים, אין מה לתרום, למעט ברכה ועוד ברכה שיהיה טוב ושנעבור את הצרות" כך אומר הגבאי הישיש, בית הכנסת הנותר אחד משבעת בתי הכנסת של העיר, אשר שלשה מהם נחרבו והפכו למחסנים עבור צבא הצורר. ובחלון הפונה אל הרחוב עומד השטן או שלוחו,פריץ שמו, פריץ חיות הטרף, מדיו שחורים ממורקים, שוט צמוד לחגורתו וכובע מוגבה לראשו עם סמל הגולגולת, הוא מביט בעלם המברך מבעד לחלון מלא האדים ושם לב לרגעי האושר העוברים בין הקהל, לבו נמלא גועל וסלידה יחד עם רגשי זעם, הוא פולט קללה נמרצת בגרמנית וממהר לדרכו. שבת חולפת ומגיעה שבת נוספת, המברך ניצב על הבימה ובקול מנגינה חנונה מברך את העולים לתורה, פני הקהל נוהרים באושר. בכור השטן הניצב ומציץ מן החלון אינו יכול להתאפק, הוא פורץ אל בית הכנסת בקול קללה וגידוף, בצעד גא ונמרץ עולה אל במת העץ, נוטל את גוויל הקלף של ספר התורה וקורע אותו לשניים, לעיני הקהל ההמום, אחר מפנה מבטו אל הבחור: "מה שמך יהודון מלוכלך?" "מאיר אונגר" עונה הבחור שדש חולצתו אחוז באגרופו של הקצין. "בכור השטן, בן הנפקנית!" תקבל עונש על החוצפה!" מאיר מביט בו בעיניים המומות. הוא מצווה עליו לפשוט את חולצתו ולכפוך את גבו על גב התיבה, מאיר ההמום פושט את החולצה ומשתרע על הבמה, הפרגול מצליף: אחת, שניים, שלוש, ארבע, הדם ניתז לכל עבר, מכתים את מעיל הספר ואת גוויל ספר התורה הקרוע, עיני אביו של מאיר נקרעות ולבו יוצא אל בנו המעונה. "הפעם זאת אזהרה!, פעם אחרת תקבל כדור" צוחק בכור השטן ויורד מן הבמה לעיני הקהל ההמום. עוד שבוע עובר, בכור השטן הנאצי מציץ בשלישית מן החלון ולהפתעתו רואה את המברך ניצב כמימים ימימה, ספר תורה מכוסה במעיל, מנגינה חנונה עולה מגרונו, אך פני הקהל אינם כתמול שלשום. "מות תמות יהודון!" צורח הנאצי מול עיניו של מאיר ומוסיף: "אתה בא אתי!" והוא לוקח את מאיר בדש חולצתו ומוציא אותו מבית הכנסת בליווי חבטות ואגרופים. אביו של מאיר עומד לפני הדלת במטרה לחסום את דרכו של המשחית, אך הלה הודף אותו אל הרצפה, הוא שוכב וממרר בבכי. הקהל החרד מדמה לשמוע שלש יריות, אותן שלש הנשמעות כל כך תדיר במחוזות מוות אלו. ואמנם נשמעות שלש יריות, אך הם מתמשכות יתר על המידה והופכות יריות של קוצר רוח וזעם שלאחריהם קללה נמרצת. אביו מרים את ראשו ומנגב את דמעותיו. עשרים שנה לאחר מכן, בוקרו של יום שבת באחד מבתי הכנסת בירושלים: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את בני בן המצוות משה בן מאיר בעבור שעלה לתורה לכבוד המקום ולכבוד השבת" המברך, אדם בעל עיניים כחולות בוערות, שיער שחור עם ניצוצי שיבה, טלית לגופו מביט בבנו, ילד מתולתל ומלא חיים העולה בפעם הראשונה לתורה, בנו מחייך אליו ואומר: "המברך יבורך" כמו שאמר סבא, מהרהר המברך ומביט בחלון הרחב אל עבר הררי ירושלים.