סבתא שמחה יש לך דקה בשבילי? איפה שאת נמצאת? עברו הרבה מאוד שנים מאז שהלכת לעולמך, וכאילו שכחנו ממך. אבל היום - לא ברור לי איך - נזכרתי בך. סבתא שמחה, שהוריי העניקו לי את שמך, כשם שני. שהיית חלק מנוף ילדותי, לטוב ולרע. גרנו בשכנות צמודה, בשנותייך הבריאות ירדת אלינו כל בוקר, לתת לנו את החלמון של הביצה (שהיה אסור עליכם) ולשמוע אותנו מברכים, וגם צהרים וערב, מבקרת בשני המובנים, ויורה את משפטייך החדים והדוקרניים. ובשנים אחרות אנחנו עולים אליכם, לקבל ברכה מסבא, ואמא עולה אליך תכופות לראות מה אפשר לעזור. לא דיברנו הרבה. אני חייתי את ילדותי, ואת היית הרקע המוצק. ועכשיו שבגרתי, רצית לשאול אותך שאלה, סבתא. רציתי לשאול אותך, איך היה שם בסוף, בחודשים האחרונים, באסף הרופא? אני זוכרת את הארוע המוחי הראשון שלך. את הרגשת משהו, אמא שלי היתה לידך. ואת שלפת מזרועך הדשנה את שלושת צמידי הזהב שלך, ואמרת לאמא שתתן לי אותם. אמא החזירה אותם בכוח לפרק ידך, ואמרה מה זה השטויות האלה. הובהלת לבית חולים, וחזרת אלינו. אבל לא לזמן רב. הארוע השני הגיע, ופגע בך הפעם קשה יותר. מאז בילית את ימייך בבתי חולים בירושלים, עד שהועברת לאסף הרופא. ההורים ביקרו אותך מפעם לפעם, סיפרו שאת לא מזהה אותם, ופעם אחת לקחו גם אותי. הייתי בת עשר. ולי לא היה קל לראות אותך, גם אני בקושי זיהיתי אותך. היית גלויית ראש פתאום, ושערך שרק את שוליו האפורים הכרתי עד אז, היה לבן כשלג, וחלק. והבליט מאוד את עינייך הכחולות. אבל אלה לא טבלו בפנים הרחבות והסמוקות שהכרתי, כי הפנים שלך, כמו גופך, היו רזות, חצי או שליש מהמלאות שאיפיינה אותך. היית אדם אחר. השתדלתי לא להיעלב מכך שלא זיהית אותי, ואמרת דברים לא ברורים. אבא אמר לי שרק פרקי תהלים את זוכרת, וממשיכה להגיד בעל-פה. ואני חשבתי, בעקבות איזה מדרש שקראתי, שבגלל זה מלאך המוות לא יכול לפגוע בך. הסתכלתי עליך, בכסא הגלגלים, בדשא הירוק ירוק של אסף הרופא. העצים סככו מלמעלה, והעניקו צל נעים לסירוגין. האויר היה ידידותי, לירושלמית כמוני שמתקפלת בצינה הדוקרת של עיר הולדתה. המקום נראה כמו כפר נופש. אבל אני הסתכלתי על ראשך המגולה. וחשבתי שהם עושים לך עוול, שהם מפשיטים אותך מערכייך, מכל מה שהפך אותך לסבתא מכובדת כל כך. הכובע הזה שלך, שתמיד נשלחו אליו ידייך, להכניס את שולי שערך פנימה. הגוף הרחב, המכיל את כולם מצד אחד, אבל הרבה נוכחות ושליטה היתה בו בגוף הדובי הזה. חשבתי שזו השפלה של זקן, שלא יכול לדבר ולהתבטא. שהפכו אותך למשהו חלול, רזה, עיניים כחולות יפות וריקניות, שיער לבן, וחלוק של בית חולים על גופך הדליל. והיום חשבתי לעצמי, אולי זו בעצם היתה לך קייטנה כזאת של סוף החיים? אולי זו מתנה שקיבלת ככה, בסוף, להיות את עצמך, את והתהלים שלך, בלי להיות מחוייבת לאף אחד שהכרת. או בלי להכיר אף אחד שאת מחוייבת לו. סוף סוף תמיד היתה לך ביקורת מאוד נוקבת, כמעט על כל אחד מהסובבים אותך. אולי זה היה לך כבד בסוף. אולי גם הכובע היה כבד, והמנהגים, והארוח, ולטפל בבעלך, ביני לבינך, יכול להיות, סבתא? שהיתה לך קייטנת נופש כזאת? משוחררת מבגדים כבדים, מכובע על הראש, ממוסכמות, ממשפחה (גדולה גדולה שהקמת, שרק הלכה והתענפה והתרחבה), פתאום נראה לי שהיה לך כיף כזה. לא מכירה אף אחד, לא עושה חשבון לאף אחד. ובטח שאף אחד לא עושה לך חשבון, ולא שופט אותך. יכול להיות? גלי רק לי. אני לא אספר לאף אחד. גם אני (אורנה) שמחה.